גירוש 1917 (עדכונים מ- 23/10/2007 )

מגורשי תל אביב מ 1917, עדכון מאוקטובר 2007 .

גולים בארצם?פרשת מגורשי תל אביב ויפו בגליל התחתון, 1917-1918
מבוסס על תמצית מאמרו של ד"ר גור אלרואי בירחון "קתדרה" מיוני 2006

מבוא

הגירוש בערב פסח, במרס 1917 נחשב לאירוע הטראומתי ביותר שעבר באותה התקופה על היישוב היהודי בארץ ישראל. היו שראו בו את הסכנה הריאלית הגדולה ביותר לקיום המפעל הציוני שהוקם וטופח בעמל רב בשלושים וחמש השנים שקדמו לו.

גירוש זה חל למעשה על יושבי תל אביב, העיר שנהייתה למרכז הכובד של הציונות המתעוררת, העומדת עקב כך בפני חיסול מחד, והגירוש כאקט שיתכן ומסמן גירושים נוספים ממקומות אחרים בארץ מאידך.

הגירוש

הנימוק-התירוץ הטורקי לגירוש היה שמירה על חיי ושלום התושבים. הבריטים-האויב, מתקרבים מדרום, אוניות בריטיות מפגיזות בפברואר 1917 את תל אביב,

( את בית חרושת ווגנר שעמד רק כמה מאות מטר מרח' לילינבלום, את קולנוע עדן שהיה בקצה רח' לילינבלום, ואת נווה צדק ), אולם צורת הגירוש וההתייחסות למגורשים לאחר מכן לא הותירו ספק כי מדובר היה בפעולה עוינת עד מאד לציונים.

התייחסות האוכלוסייה לגירוש: דיזינגוף החליט כי עדיף לקיים הפקודה ללא ערעור והתנגדות, אך באופן מאורגן, וזאת לשם הצלת האנשים. אלו שעלו מאירופה הרי חוו שם גירושים והדבר ניתפס בעיניהם כחלק מהגורל היהודי ו/או כחלק מהסדר האירופי שהיה נטוע בנפשם, – שפקודות השלטון יש למלא. לעומתו מרדכי בן הלל הכהן טען כי "אין להיחפז" ומפנה לדרכי הגויים ( הערבים תושבי יפו ) ש"הציגו" את גירושם אל הפרדסים שממזרח ליפו, אבל היו חוזרים בערבים לבתיהם, לדבריהם: ג'מל פחה אינו ממהר לבצע דבר, ונותרו ללא פגע.

( אולם אולי סביר היה כי ג'מל פחה העלים עין מ"אי הביצוע" אצל הערבים? ).

הגירוש אל הגליל התחתון.

קריאת דיזינגוף לסיוע לא הושבה אצל מושבות הגליל התחתון ריקם. הם התגייסו באמצעי תובלה ובשטחים שהקצו למגורשים. מובן שיכולתם הייתה מוגבלת אולם לא מבוטלת. טבריה קלטה כ 1200 מגורשים, צפת כ 700 , יבנאל כ 130, ויתר המושבות הגליליות כ 200 . מתוך כ 10,000 מגורשי תל אביב הגיעו לגליל התחתון כ 2400 מגורשים, הם היו אוכלוסיה חלשה מבחינה סוציו-אקונומית. מהם כ 450 איש, בעיקר ילדים וזקנים, לא שרדו את התנאים הקשים ונפטרו ממחלות ומזקנה. "העירונים מתל אביב" לא הסתגלו לתנאי השדה הקשים ששררו במושבות, ובפריפריה.

אוכלוסיית הגליל התחתון, בעיקר בטבריה וסביבותיה לא תמיד קיבלה היטב את המגורשים, חלקם בעיקר החרדים שבהם, חששו לתחרות מצד המגורשים על המעט שהיה ל"וותיקים" ממקורות כספי החלוקה ובכלל, וחלקם בתחושות ששררו כבר אז נגד "המתיישבים החדשים" בישראל. הוא שנאמר: גולים בארצם.

והגירוש אל שאר חלקי הארץ.

יתר המגורשים, כ 7,000 במספר התפזרו במושבות השרון זיכרון יעקב וחדרה וכן בפתח תקווה וכפר סבא ובסביבות אלו, וחלק בירושלים. גם חלקם של אלו לא שפר בדומה לגורל מגורשי הגליל, אם כי היו בהם גם בעלי אמצעים כספיים שיכלו לשכור דירות וחדרים במושבות המרכז, ולכלכל עצמן מכספם הם שכלה והלך).

חלק עזבו את הארץ למצרים ולסוריה וחלק אחר לאמריקה או אירופה.

מדוע לא מנציחה עיריית תל אביב את נספיי גירוש 1917 ?

מבוסס על מאמרו של שרגאי נדב ב"הארץ" מיום 12/9/2007. כעין תגובה למאמר ד"ר גור אלרואי דלעיל.

בבתי הקברות בצפון הארץ: של יבנאל, כנרת טבריה צפת חיפה ועוד מקומות, עומדות מצבות של המתים מקרב המגורשים מתל אביב בעת הגירוש. (גם בכפר סבא 224 קברים כאלה ואפילו בדמשק 75 קברים). כמה מאות נפטרו ובעיקר בחורף הקשה של 1917/1918 . המצבות מוזנחות בעליל ללא מבקרים מקדם, חלקן כאלמונים, מספרות על המחיר הנורא. רק בבית הקברות בכנרת נעשה מעט סדר, מצבה כללית, וכבוד למתים ואלו רק תודות לשמואל חדש קיבוצניק שלקח את הנושא על עצמו.

קרובי נספים פונים פעם אחר פעם לעיריית תל אביב להקים יד לנספים ואינם נענים.

העמותה שלנו עמותת משפחות מייסדי תל אביב פועלת מזה שנים במשותף עם החברה קדישא להקים גלעד בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב לזכר הנספים מקרב מגורשי תל אביב, ועדיין אין לברך על המוגמר.

ונשאלת השאלה מדוע זה כך? מדוע נרתעים ממתן כבוד של רחמים? מדוע רוצים להשכיח אירוע טראומתי וחשוב זה מהזיכרון הלאומי? הרי לבסוף שרדנו ולא נעקרנו ושבנו לתל אביב ובנינו אותה ואת הארץ!

נכון, יש ויכוח על נכונותנו להיכנע לגירוש ללא מאבק (כצאן מובל), האתוס הלאומי של מאבק והקרבה בכל מחיר יוצא נפגע מסיפור זה. זה סיפור של מסכנות וסבל לעמנו, ללא לקח הרואי. ואולי זו גם שעה לא יפה במיוחד לסולידאריות ולערבות ההדדית המקודשים לנו למרות שגם היו גם גילויים יפים של סולידריות.

ואולי חושבים שהאירוע אינו נורא ביחס למה שעבר אז על העולם (במלחמת העולם הראשונה הזו שבה מלבד הגירוש הזה נספו מיליונים רבים וגורשו מיליונים רבים גם כן,) כיצד זה שאנו היהודים חושבים רק על עצמנו על כמה מאות ואולי כמה אלפים ולא מסתכלים סביבנו?

ואולי זו אינה אלא תמונת ראי של הגישה הרווחת עדיין ואשר מקטינה או לפחות מסתירה באופן די שיטתי את חלקם של מקימי התקומה העברית החדשה שבאו מקרב עולי המשפחות בשנים 1800-1900, ומקרב יושבי תל אביב הבורגנים הראשונים בארצנו רחמנא ליצלן?

מי חכם וידע? מי חכם וישיב?

מפעל היפואים

מאת אדל ממן (אדלינה טולידנו), אשדוד.

בתגובה ל"מדוע לא מנציחה עיריית תל-אביב את נספי גירוש 1917?" (מאת נדב שרגאי,הארץ, .12.9.07 )

אותם יהודים שגורשו מיפו בידי הטורקים, הגיעו בין השאר לטבריה. קראנו להם "היפואים".

ביניהם הייתה גברת גרין, שיחד עם התושבים הוותיקים בטבריה; בהם אבי המנוח, ניסים טולדנו- הקימה בית יתומים גדול.

היא הקימה גם גן ילדים עבור הבנות ובזכות הגננת קלרה גביזון, החלו הבנות היהודיות, שעד כה דיברו ביניהן ערבית, לשוחח בשפה העברית.

מפעל אחר פרי עמלם של היפואים היה פתיחת קורסי ערב לבנות, ללמדן עברית ולהכשירן להיות אחיות מעשיות. פועלם של היפואים שיפר במידה רבה את המצב הכלכלי והחברתי הירוד בטבריה, כך שעם כניסת הבריטים לארץ ישראל נמצאה בעיר תשתית של פקידות ממשלתית טובה ושל בעלי עסקים.

ב 1921 לערך הקימו היפואים בית ספר לבנות ששפת הלימוד בו הייתה עברית.

אני שובצתי בו לכיתה ב' והמחנך שלנו לא היה אחר מאשר בנימין ברנר, אחיו של הסופר יוסף חיים ברנר. ממנו למדנו את השירים "על שפת ים כנרת" "שאו ציונה נס ודגל" ועוד.

תרומת היפואים לטבריה ולתושביה לא תסולא בפז ולא תשכח.

עריכה: ר. הופמן, אוקטובר 2007.