הבית של פולק , הרצל 1

מתוך הספר תל אביב עיר גלויה הוצאת אחיאסף, כתבו יוסי גולדברג, שולה וידריך, ד"ר עירית עמית-כהן.

סיפורו של בית פינתי באחוזת בית – בית פולק ואוליצקי, הרצל 1 פינת אחד העם 20

את סיורנו נפתח בבית שעבר גלגולים ונקשרו בו דמויות ואירועים, ולמרות כל אלה שמו לא השתנה – בית פולק. אלא שהמדקדקים ומתעדי העתים ידעו לתקן: 'אל תשכחו את אוליצקי". ובכן, מה לפולק אצל אוליצקי? את המגרש הכפול בפינת הרחובות הרצל ואחד העם רכשו שני שותפים: הסוחר האמיד מיכאל פולק וגיסו זלמן אוליצקי. בפרוטוקולים של דיוני ועד שכונת אחוזת בית, נרשמה אמנם החלטת הוועד מיום כ' אדר תר"ע (1910) שלפיה "מסכים ועד השכונה לחלק ביניהם את המגרשים שקנו בשותפות בלי שום תשלום, בתנאי שייקחו בחשבון את האמות המיותרות שבנו על מגרש מספר 57". אבל למרות ההסכמה נבנה בית אחד גדול ונותרה חצר מרווחת. בקומה הראשונה גר הזוג פולק, ובשנייה התגורר אוליצקי לבדו.

מיכאל פולק נמנה עם מייסדי תל אביב. בכך מסתיים פחות או יותר המידע על אודות האיש. ותיקי העיר סיפרו שנולד בקלווריה שבליטא, שם כנראה צבר את רכושו הרב. ליפו הגיע בשנת 1906 והוא בן 44. כששמע על ההתארגנות להקמת שכונה חדשה מחוץ ליפו הצטרף למתארגנים, אלא שעושרו, עסקנותו ונכונותו לתרום מכספו לטובת הכלל לא עמדו לו, ובשנת 1912 (י"ח שבט תרע"ב) כשהיה בן 50 נפטר, ערירי אך בעל בית.

למיכאל נקשרו שני סיפורים, האחד בחייו והשני במותו.

בחייו זכה מיכאל פולק להיות גיבורה של אחת העלילות של תל אביב הקטנה, שאותה הנציח נחום גוטמן, הצייר והסופר, בספרו "עיר קטנה ואנשים בה מעט". בסיפורו 'פינה עגולה ופינה ישרה' משחזר גוטמן מפגש רצוף אי-הבנות בין מיכאל פולק, שבנה את ביתו בצד המזרחי של מפגש הרחובות הרצל ואחד-העם, לבין עקיבא אריה וייס השען, יוזם הקמת שכונת אחוזת בית וראש הוועד שלה, אשר בנה את ביתו ממש ממול, בצד המערבי של מפגש הרחובות הרצל ואחד-העם. וייס, תוך כדי בנייה, הבחין שבעוד החזית של ביתו שלו היא חזית 'עגולה', ביתו של האדון פוליקובסקי, הלוא הוא פולק, חזיתו ישרה. חוש הסדר והאסתטיקה של השען לא אפשרו לו להשלים עם חוסר ההרמוניה בחזות הרחוב, ודרש משום כך לעצור את עבודות הבנייה בבית פוליקובסקי. לצד הדרישה פנה לאדון פוליקובסקי כדי לשכנעו ש'הסדר הטוב' מחייב גם אותו לבנות את חזית ביתו 'עגולה'. והנה מה שהתרחש באתר הבניה, בלשונו של הסופר:

"קרא השען ואמר:

ידעתי שכך יהיה. הנה מולך כבר עומד בית. אתה רואה אותו, זוויתו הפונה לשני הרחובות מעוגלת. הגדר שסביב הבית גם כן מעוגלת. וזה יפה. ואתה בונה את שלך מולו וחופר את יסודותיו ואינך מעגל את פינתו. איזו צורה? שם פינה מעוגלת ואצלך פינה ישרה.

אני לא אתן לך. אי אפשר שמול פינה מעוגלת תיבנה פינה ישרה. מול גלגל צריך להיות גלגל. גם בשעון. יש ועד לשכונה. יש תכנון. כך לא יכול ללכת. תפסיקו את העבודה – פנה ואמר אל הפועלים – אני אומר לכם. אני בוועד.

אדון וייס! מה איכפת לך איך אני בונה? ומה איכפת לי הגלגלים שבשעון. אני לא שען. אני סוחר-יערות הייתי. ואתה שומע? קניתי מגרש רבוע. הנה במפה. לא אוותר על חלק ממגרשי. אל תגיד לפועלים שלי, העובדים על מגרש שלי, ששילמתי בעדו כסף שלי, שיפסיקו את עבודתם. במחסנים שלי עבדו שישים פועלים. מי משלם לכם שכר עבודתכם: אני או האדון הזה? תמשיכו, – אמר הסוחר, מולל באצבעותיו כמי שסיים אכילת עוגה, ולא נותר ממנה אלא פירורים קטנים בקצות האצבעות, וירד מן הערימה" (גוטמן, עיר קטנה ואנשים בה מעט, תשי"ט, עמ' 24-21).

ומותו של מיכאל, סיפרה נועה מלניק, נינתו של אהרון אליהו, אחיו של מיכאל, נגרם בגלל שתיית חומץ. עוד בהיותו בקלווריה נקרא להתגייס לצבא הצאר הרוסי. כדי להשתמט מהגיוס החליט להתחלות. מיכאל לא היה היחיד שאימץ את הרעיון הזה, באותן שנים כדי לא להתגייס נקטו צעירים במעשים נוראים אף יותר: עקרו את כל השיניים, קטעו אצבעות, שברו רגליים. מיכאל הסתפק בשתיית חומץ. ואכן התחבולה צלחה ומיכאל שוחרר.אולם, לימים החומץ שסייע בשחרורו מהצבא, חורר את קיבתו וגרם לקצו. כשחש שימיו ספורים הזמין את אחיו אהרון אליהו והוריש לו את ביתו.

אהרון אליהו פולק לא שכח את האח מיכאל, ולאחר שנכנס לבית הפינתי קבע טבלת שיש על מעקה הגג וחרט עליה: 'היכל מיכאל' לזכר האח בונה הבית. בטבלת השיש ניתן להבחין גם היום. כל שעליכם לעשות הוא להרים עיניים, ובחזית הבית הפונה לרחוב הרצל, בכותרת המקיפה את גג הבית, תוכלו להבחין בטבלה.

אהרון אליהו פולק נולד בביאלסטוק שברוסיה והיה הבעלים של בית חרושת למעילים ושל חנות גדולה. לארץ ישראל עלה בשנת 1912 והתיישב בתל אביב עם אשתו ליסה ושלושת ילדיו: ברוך, עליזה ודב בבית שהוריש לו אחיו.

אמנם אהרון אליהו היה בעל הון לא נזקק לעבוד לקיומו, אך בכל זאת לא נותר חסר עשייה: הוא נודע ביושרו ובתרומותיו, רכש מגרש גדול ברחוב יהודה הלוי הסמוך לבית אחיו, וגם דרש לקרוא לרחוב הקטן שנוצר בסמוך למגרשו 'מיכאל פולק', לזכרו של אחיו. על המגרש הקים את בית הכנסת וקרא לו 'היכל מיכאל'. בשנת 1952 שונה שם הרחוב הקטן ושונה גם שם בית הכנסת ונקראו מאז 'היכל התלמוד' (ידיעות עת"א תשי"ב 8-7, עמ' 1). לבית הכנסת ולרחוב נחזור במהלך סיורינו.

בשנת 1914, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בדומה לשאר הנתינים הרוסיים שהתיישבו בארץ ישראל, גורשה משפחת פולק למצרים. אליהו אהרון נפרד ממשפחתו והמשיך לאמריקה כדי למצוא עבודה ולפרנס את משפחתו. לאחר שהסתיימה המלחמה שבה המשפחה לארץ וחזרה להתגורר ברחוב הרצל פינת אחד העם. בשנת 1936, כך מעידות התעודות, מכר אליהו אהרון פולק את חלקו בבית הפינתי אבל הוסיף להתגורר בדמי שכירות באחת הדירות שבבניין עד יום מותו, בשנת 1954. לאחר פטירתו, עזבה משפחתו את תל אביב לטובת ירושלים והבית שינה את פניו.

ומה קרה לאוליצקי בכל אותה עת? עליו ועל קורותיו אנחנו יודעים רק מעט. נחזור וניזכר בו בסיורנו ברחוב ליליינבלום, במפגש הרחוב ברחוב יהודה בלוי. שם נמצא את שמו של הנדבן אוליצקי חקוק על קיר בהיכל מיכאל שברחוב יהודה הלוי. אבל בינתיים נצטרפו סיפורים לבית פולק, דחקו הצדה את הדמויות והאדירו את תפקודיו של הבית ואת השינויים שחלו בו.

הסיפור הראשון קשור ל'בית האוכל' של רבקה הורביץ ששימש הן כמסעדה הן כפנסיון.

רבקה הורביץ הייתה הראשונה מבין תושבי תל אביב שהורשתה לפתוח מסעדה באחוזת בית. ואל ייראה הדבר קל בעיניכם, שכן מייסדי תל אביב הרי ביקשו להקים פרבר גנים קטן ושקט, ללא בתי עסק וללא ההמולה המתלווה למסחר. ולמה זכתה? אולי בגלל מצוקתה הכלכלית, אולי בזכות בעלה המנוח אריה ליב הלוי הורביץ ותרומתו ליישוב העברי בארץ.

אריה ליב הלוי הורביץ היה עסקן פעיל ונלהב ועודד יהודים המשתייכים לחובבי-ציון בפלך וילנה, שם נולד וגדל, לתרום למען היישוב היהודי בארץ ישראל. בשנת 1890 עלה עם משפחתו לארץ ישראל, עסק ביפו בהוראה ונודע כאחד הלוחמים הנמרצים להשלטת הלשון העברית כשפת הלימוד הבלעדית בבתי הספר העבריים. לילדיו הקפיד לקרוא בשמות עבריים למהדרין. לבנו הבכור קרא רוממתי-עזר, בן נוסף נקרא שאר-יישוב. לאחת מבנותיו קרא בשם עברית שפה חיה, ולשנייה בשם לביאה. לו ולרעייתו רבקה נולדו עוד שתי בנות ששמותיהן היו שגרתיים, שרה וציפורה. לימים חלה ואת מלאכת ההוראה החליף במשרת ספרן בספריית 'שער-ציון' ביפו, תפקיד שאותו מילא עד למותו בשנת 1906.

לאחר שנפטר נותרה אלמנתו רבקה הורביץ מטופלת בילדים קטנים וחסרת כול. כשגברה מצוקתה פנתה אל ועד תל אביב וביקשה לאפשר לה לפתוח בשכונה החדשה 'בית האוכל'. על פי פרוטוקול ישיבת הוועד מיום ג' מנחם אב תר"ע, אושרה הבקשה אבל הוצבו תנאים: לשלם לוועד חמישה אחוזים מהרווח בעד הזכות להקים בית-האוכל בבית משה כהן; לא למכור משקאות חריפים; לא לפתוח בית משתה; "לא לפתוח בית משחק (ביליארד, דומינה וכדומה). לא למסור את הבית-אוכל לאחר בלי הסכמת הוועד". לא ידוע לנו אם אכן פתחה האלמנה רבקה הורביץ את בית האוכל בבית משה כהן כמבוקש, אבל אפשר לשער שבחלוף השנים ביקשה רבקה– או אולי נאלצה – להעתיק את מקום 'בית האוכל' לבתים אחרים בשכונה, וכך גם הגיעה לבית פולק. שם לא הסתפקה ב'בית אוכל' אלא הרחיבה והפכה את המקום לפנסיון.

נחום סוקולוב, מראשי התנועה הציונית ומי שמייחסים לו את תרגום ספרו של הרצל 'אלטנוילד' והעניק את השם העברי לספר 'תל אביב', ידע לספר על בית מלון של האלמנה הורביץ בבית פולק וכלל את העובדה שפתחה את הפנסיון בהתפתחותם המהירה של בתי המלון בעיר: "כשהייתי בת"א לפני המלחמה, גרתי בפינת רחוב הרצל אצל האלמנה הגב' הורוויץ, ממול לגימנסיה, עכשיו כמה בתי מלון בת"א! כמדומני, שמהשעה שאני כותב ועד השעה שהקורא יקרא את דברי אלה – נוסף המספר עוד יותר" (סוקולוב, נשמת ת"א, בתוך ידיעות העיר תל אביב, 1936)

כשהסתיימה מלחמת העולם הראשונה שכן בבית הפינתי לזמן קצר ועד הצירים (ה'וועד' החליף את המשרד הארצישראלי, ושימש מוסד זמני לניהול ענייניו של היישוב היהודי בארץ ישראל עד לבחירתה של ההנהלה הציונית, נציגת ההסתדרות הציונית בארץ ישראל). בתקופה זו ביקרו בבית פולק רבים ממנהיגי היישוב, ולנו נשתיירו תצלומים שאמנם נועדו להנציח את הנכבדים, אבל בהזדמנות זו גם הונצחה חזית הבית.

הסיפור השני קשור לספריית 'שער ציון'.

בתום מלחמת העולם הראשונה, בגלל הקרבה לגימנסיה הרצליה, השכירה משפחת פולק, שזה עתה שבה לביתה ממצרים, את הקומה השנייה למשכנה של הספרייה הציבורית.

את הספרייה הציבורית הראשונה, ובלשון אותם ימים – 'בית עֵקֶד הספרים', הקימו ביפו בשנת 1886. היזם היה מיכל הורוויץ [הכיתוב לפי הספר על הספרייה], וחברת 'עזרת ישראל' אימצה אותה ושיכנה אותה בדירתו הפרטית של אלעזר רוקח (אחיו של שמעון רוקח). בשל קשיים תקציביים נסגרה הספרייה ונפתחה מחדש בשנת 1891, ביוזמת לשכת 'שער ציון', הלשכה היפואית של 'בני ברית' ובתמיכת 'חובבי ציון' ואגודת 'בני משה'. מעתה נקראה ספריית 'שער ציון' והתמקמה בבית נבולסי ברחוב בוסטרוס שביפו, בבניין שבו הוחלט בשנת 1906 לייסד את אגודת אחוזת בית. בתחילה הייתה זו הספרייה הגדולה והחשובה ביותר בארץ-ישראל. בין מנהליה נמנו שבתאי מירקיס ואריה ליב הורביץ, הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (הידוע בכינוי אז"ר) וברוך הוז (אביו של דב הוז, פעיל בצמרת ההגנה ובתנועת הפועלים ומחלוצי הטיס בארץ ישראל). בשנת 1913, בלחצן של נשות תל אביב, עברה הספרייה לתל אביב, ובשנים 1936-1921 התמקמה בבית פולק.

בשנת 1921 התמנה ד"ר יעקב בלובשטיין סלע (אחיה של רחל המשוררת) למנהל הספרייה. בשנים הבאות מנהלי הספרייה היו אברהם כהנא ופרופסור היינריך לווה. כדי להגדיל את תקציב הספרייה נערכו הרצאות בתשלום שאותן נשא ההיסטוריון וחוקר הספרות, פרופסור יוסף קלוזנר. בשנת 1922 הספרייה עברה לחסותה המלאה של עיריית תל אביב ומנתה אז 11 אלף ספרים. כעבור ארבע שנים מנתה כבר 16 אלף ספרים. עיריית תל אביב בחנה כל העת דרכים לשפר את השירות בספרייה, ששימשה לא רק כספרייה ציבורית עממית למבוגרים ולילדים, אלא גם כספרייה מחקרית מקצועית. לספרייה היה תפקיד גדול בחיי הרוח של תל אביב ופקד אותה קהל קוראים מגוון.

גבריאל צפרוני המשתייך לכותבי הזיכרונות של תל אביב אוהב לספר על אודות 'מפגש' בין הספרייה לחנות התקליטים של אהרון ונגרנביץ מעבר לרחוב. בפתח החנות העמידו הבעלים רמקול ענק שהשמיע מוסיקה מתקליטים שנמכרו בחנות. הצלילים שזכו לכינוי 'הקונצרטים של רחוב הרצל' חדרו לאולם הקריאה, בעיקר בחודשי הקיץ, כאשר החלונות היו פתוחים. בתחילה התמרמרו הקוראים, אחר כך למדו להעריך את 'הקונצרטים שניתנו בחינם' והתחרו ביניהם על כיסא או על מקום עמידה במרפסת שנחשבה יציע הכבוד עבור המבינים במוסיקה קלאסית. מנהל התקליטייה בחנות השכיל להשמיע ממיטב היצירות של המוסיקה הקלאסית. צפרוני נזכר כי לקראת השמעת התקליט 'מיין אידישע מאמע' הקדימו קוראים להגיע לספרייה ולהצטופף לא רק במרפסת אלא גם באולם הקריאה עצמו. כיוון שלהשמעת התקליט נקבעה שעה קבועה, נהגה המשטרה החל משעות הצהריים להפנות את הרכבים לרחובות צדדיים, שחס וחלילה לא יפגמו בצלילים המופלאים.

ביקורת רבה הושמעה על מצבה הארעי של הספרייה. עיתונות התקופה תיארה את הספרייה כחדר קריאה עממי צפוף, הממוקם במרכז עירוני רועש. בשנת 1936 עברה הספרייה מבית פולק לבניין מרווח, לבית זאב גלוסקין (שתרם את ביתו למטרה זו) ברחוב מונטיפיורי, ובשנות השבעים הועתקה למשכנה הקבוע בשדרות שאול המלך, לספריית בית אריאלה.

עניינו של הסיפור השלישי הוא בשינויים שחלו בבית בשנותיו הארוכות. בשנת 1929 הוגשה תכנית שינויים ראשונה לבית על ידי המהנדס אלכסנדר אוליצקי (ואל תטעו, בינו לשותף במגרש, אין ביניהם קשר), ובשנת 1933 הגיש האדריכל יעקב פינקרפלד תכנית שינויים חדשה.

על שינויים אלה מעידה תכתובת בין אליהו אהרון לרשות העירונית בדבר בקשה להוסיף מרפסות לבית בצד הפונה לרחוב הרצל (מכתב מה – 18 בספטמבר 1922, אעת"א, 33/2(א'). ובמקום אחר, מתחייב אליהו אהרון שלא להפוך את החדרים לחנויות, אלא החדרים ישמשו למשרדים או לדירות. "ובשביל זה יותר יפה בעד הרחוב שתהיינה מרפסות במקום שתהיינה אדמת בור." אליהו אמנם זוכה לרישיון לנהל בביתו ספרייה אבל מתנֶה תנאי מפורש שלא ימכרו בביתו סחורות אחרות (א' פולק לעת"א, כ"א חשוון תרפ"ג, אעת"א, 33/2(א')).

אחד הפריטים בבית פולק שהונצח החל משנות העשרים המוקדמות בתצלומים שונים וגם זכה לכותרות רבות, היה סוכת עץ שנבנתה במרכז החצר וזכתה לכינוי 'הקיוסק' ובלשון אותם ימים – הגזיבו (מקום שבו נמכרים משקאות תוססים). ראשיתו של הקיוסק בשנת 1920 לאחר שפולק פנה לוועד תל אביב וביקש רישיון להתקין גינת קיץ בחצר. את הגינה התכוון להשכיר ולהגדיל בכך את הכנסותיו. כעבור מספר חודשים הגיש בקשה חדשה לבנות קיוסק על חלק משטח גינת הקיץ. המבנה נועד להכנת גלידה ותה, הסביר. מהנדס העיר, מגידוביץ, התיר את השינוי אבל התנה: לבנות את "הקיוסק רק מקרשים ובאופן זמני".

הקיוסק הוקם ונוהל במשך שנתיים כבית קפה קטן על ידי השותפים מורגנשטרן ופליגלמן. בגלל קרבתו לגימנסיה קראו תושבי העיר לקיוסק ולגינה 'גינת הקיץ הרצליה'.

כדרכן של שמועות שמתגלגלות מפה לאוזן, משתנות ומצטבעות, כך זכה גם 'הקיוסק' למעמד מיוחד. בסיפורי תל אביב הקטנה תוארו נשים לבושות שמלות תחרה מסבות בשעת אחר הצהריים לצד שולחנות עגולים, מכוסים במפת תחרה, ולוגמות תה מוגש בכוסות חרסינה דקה. האמת הייתה ציורית פחות. סביב 'הקיוסק' התנהלו ויכוחים ומאבקים בין הבעלים אהרון אליהו פולק למתכנן יעקב פינקרפלד, ולפי עדותו של ישראל דורון (צלניק) היה זה בכלל 'צריף' שבמשך שנתיים שימש כבית תמחוי, לאחר מכן עבד בו החייט יוסף קהלני. החל משנת 1935 שכרה משפחת צלניק את המבנה בדמי מפתח והוא שימש חנות לתיקון מכונות כתיבה. לימים הוכרז המבנה כמסוכן, עד שבשנת 2002 זכה המבנה הזמני משנת 1921 לעדנה, שופץ וקרנו עלתה שוב כחלק ממתחם הבילוי שנוצר בבית פולק ובחצר.

יעקב פינקרפלד היה לא רק אדריכל אלא גם חוקר ומשמר עתיקות. בשנות החמישים כשרשות העתיקות עדיין הייתה אגף ומחלקה, בחרו ביעקב לעמוד בראש מחלקת שימור המונומנטים של אגף העתיקות ובה בעת לשמש מפקח ראשי לשימור. בשנים אלה פרסם מאמרים וספרים על אדריכלות ועל שימור ובלטו בהם מחקריו על אודות בתי כנסת בארצות הים התיכון. עצרו לרגע ושאלו עצמכם, מה היה אומר אותו אדריכל לו ניצב היום בפינת רחוב הרצל ואחד העם, מתבונן ב'קיוסק' פרי תכנונו ותוהה, ממתי משמרים מונומנטים שגילם פחות ממאה שנה והם בסך הכול קיוסק?! פינקרפלד תכנן בתים אחדים. בתל אביב הוא מוכר כמי שתכנן את 'בית חנה' שברחוב בן גוריון 75. הבית נבנה בשנת 1935 בסגנון הבאוהאוס ונועד לשמש חווה להכשרה חקלאית עבור בנות (משק פועלות).

ממש בימים אלו סוף אוגוסט 2015, עובר בית פולק תהליך שימור, הגזיבו פורק ואוחסן עד להרכבתו מחדש בתום תהליך שיקום הבית.

השארת תגובה