חיי המוסיקה בתל אביב הקטנה


 מקורות: דוד סמילנסקי, "עם בני ארצי ועירי". דליה קרפל, "מי מכיר את האיש שבחבל" אתר "הארץ". יוסף ספיבק, "ראשי פרקים בתולדות הזמר העברי, אתר 'דעת' מרכז לימודי יהדות ורוח

גם בתחום חיי המוסיקה הייתה תל אביב בראשיתה החלוץ ההולך לפני המחנה. תייר יהודי מארה"ב כתב את הדברים הבאים בסיום ביקורו בתל אביב בשנת 1911:

"כשיורד הערב על תל אביב היא נהפכת לגן מוסיקלי גדול. מכל החלונות והגזוזטראות, מכל הסמטאות והקרנות, בוקעים ומשתפכים צלילי שירה. קולות גברים, זמרת נשים, צלילי פסנתר, כינור וקתרוס וכל מה שרק תבקש. פעם בשירת סולו, פעם בדואט או טריו ופעם- מקהלה שלמה. אין הם חדלים לשיר עד לשעה 11 בלילה, ואז לפתע, כאילו בצו שרביטו של מנצח בלתי נראה, נפסקת השירה בבת- אחת ומשתררת דומייה. זוהי גזרת וועד- העיר.

לגימנסיה העברית "הרצליה" עומדת זכות ראשונים בהוראת המוסיקה ובהקמתן של מקהלה ותזמורת מבין התלמידים. חנינא קרָצֶ'בסקִי, היה ללא ספק המורה למוסיקה שהטביע את חותמו יותר מכל מורה אחר, על הוראת המוסיקה אף כי היו בגימנסיה "הרצליה" מספר מורים נוספים, לרבות המורה קובלסקי [שפתח לימים את החנות הראשונה לכי מוסיקה ותווים] וקדיש סילמן, שהצטרף ליוזמה והיה ממייסדי שכונת "אחוזת בית" [כמה שירים שכתב מושרים עד לעצם היום הזה],  ברוך בן יהודה שהיה בוגר המחזור השני ולימים מנהל הגימנסיה והדסה שרמן. הוראת המוסיקה בגימנסיה הייתה בעלת מעמד שווה ליתר מקצועות ההוראה והשתלבה גם עם התפיסה הציונית הערכית של הנהלת הגימנסיה ומוריה. שירו של חנינא קרצ'בסקי ["פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות…"] היה להמנון תלמידי הגימנסיה.

בשנת 1910 החליטה שולמית רופין [רעייתו הראשונה של דר' ארתור רופין], לפתוח בשכונה החדשה בית- ספר לנגינה ולזמרה, הראשון בארץ ישראל.

כל התחלה היא קשה ושבעתיים קשה היה לפתוח בית- ספר למוסיקה בתקופה שלא היו בארץ ישראל מורים במקצועות המוסיקה.

בין המורים הראשונים היה משה הוֹפֶּנקוֹ, מוסיקאי וכנר בעל מוניטין באירופה. מ. הופנקו נענה להזמנתה של שולמית רופין, עזב את ג'נבה ובא לתל אביב בשנת 1910 כשהשכונה מוקפת עדיין בגבעות חול.

מ. הופנקו נתמנה למנהל מחלקת המיתרים [כינור, צ'לו וקוטרבאס] וכלי נשיפה. המורה השני, מ. האמרשלאג, ניהל את מחלקת הפסנתר, המקהלה והוראת הקומפוזיציה. גיטה וויצמן [אחותו של פרופ' חיים וויצמן, לימים נשיאה הראשון של ישראל] היתה המורה השנייה לפסנתר. שולמית רופין ניהלה את בית- הספר ובנוסף לכך קיבלה על עצמה את הוראת הזמרה. בראש הועד המפקח של בית הספר, עמד מאיר דיזנגוף.

לשנת הלימודים הראשונה נרשמו רק קומץ תלמידים מבני תל אביב. אולם עד לסיום השנה הראשונה הלך וגדל מספר התלמידים והגיע לשבעים וחמשה, ביניהם תלמידים מבני המושבות.

בשנת 1912 נפטרה שולמית רופין ממחלה.ניהולו של בית- הספר עבר לידיו של משה הופנקו. להנצחת שמה של מייסדת בית- הספר נקרא שמו ביה"ס "שולמית".

בשנת 1920 הקים חנינא קרצ'בסקי את אגודת "הזמיר", מקהלה שמנתה למעלה מ- 200 זמרים וזמרות.

התזמורת הסימפונית הראשונה נוצרה בקונסרבטוריון "שולמית".כאשר הקים ג. גולינקין את האופירה הארצישראלית הראשונה, בשנת 1923 היו אלה תלמידי "שולמית" שהיו בהרכב התזמורת של האופירה.

בחודש יולי 1923 נערכה הצגת- הבכורה של האופירה 'לה- טרוויאטה' בשפה העברית. היתה זו העונה הראשונה לאופירה הארצישראלית בהנהלתו של מרדכי גולינקין. בשנותיה הראשונות היה קולנוע "עדן" אולם הבית של האופירה הארצישראלית. בעונת האופירה הראשונה הגיע מספר המבקרים בהופעותיה כ- 40,000 [שכלל גם את ההופעות בירושלים וחיפה].

בשנת 1931 הוקמה, ביוזמתו של המלחין והמנצח ליאו ליוב "מקהלת תל אביב". המקהלה רכשה לה שם טוב והיא הופיעה בבית- העם, באולם 'אהל שם' ובאולם הקונצרטים ב'יריד המזרח'.

בשנת 1936 יסד ברוניסלב הוּבֶּרמן [כנר בעל שם עולמי] את התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית [לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית]. נגנים רבים בתזמורת היו פליטי אירופה הנאצית.

קונצרט הפתיחה התקיים ב- 26 בדצמבר 1936 אולם הקונצרטים ב'יריד המזרח' והמנצח היה ארתוּרוֹ טוֹסקָנִינִי, מנצח איטלקי דגול שעזב את ארצו בתגובה לשלטון הפשיסטי של בניטו מוסוליני.

מספר לא מבוטל של מלחינים חיו וייצרו בתל- אביב בראשיתה.

יצירות ושירים שהפכו להיות 'קנוניים' ביצירה המוסיקלית ובזמר העברי. שיריו של חנינא קרצ'בסקי: ["פה בארץ חמדת אבות…" ,"אל ראש ההר, אל ראש ההר..", "על שפת ים כנרת…", "בשדמות בית- לחם, בדרך אפרתה…"]. ושל קדיש סילמן: "שם שועלים יש…", "כשהרבי אלימלך..", לאחריהם היו יוסף אוקסנברג, אברהם שלונסקי, יואל אנגל, מרדכי זעירא ועוד רבים שתרמו ליצירה התרבותית- מוסיקלית של ארץ ישראל עוד טרם הייתה למדינת ישראל.