תל-אביב וזכרו של הרצל

יוסי גולדברג, חוקר תולדות ת"א-יפו ומדריך סיורים בעיר

"אם תרצו ואם לא תרצו, תל אביב אינה אגדה" (מ. דיזנגוף)
בקיץ 1909, חמש שנים לאחר מותו של בנימין זאב הרצל, ניצבו הבתים הראשונים של שכונת 'אחוזת בית', פרבר הגנים של יפו. קשר הדוק נרקם בין השכונה, שהפכה לימים לעיר העברית הראשונה – תל-אביב, לזכרו של הרצל.

הרצל והקמת תל-אביב
עקיבא אריה וייס סיפר בזיכרונותיו כיצד הגה בקיץ 1904 את הרעיון להקים עיר עברית למופת, בהשפעת הידיעה על מות הרצל. הידיעה פגעה בוייס בעצירת ביניים בביירות בדרכו לביקור בארץ-ישראל. וייס הציע לייסד חברה שתיקרא 'ד"ר הרצל חי', שתמנה גרעין של עשרת אלפים איש, ותפעל למימוש חזונו:

עלינו להחיות את רוחו של הרצל, עלינו לעשותו סמל של תחיית עם ישראל… יש לחדש את העבודה ולהתכוון למטרות שהציב הד"ר הרצל ולבנות ברוח זאת בארץ-ישראל את האלט-ניי-לאנד, את תל-אביב.

פעולתה הראשונה של החברה, היתה צריכה להיות הקמת עיר עברית ברוח חזונו של הרצל בספרו 'אלטנוילנד' משנת 1902. עיר זו עתידה היתה לתת דחיפה להתפתחות הבנייה, המסחר והתעשייה בארץ. וייס שיתף את אהרון אייזנברג ואישים אחרים בתוכניותיו בעת ביקורו בארץ.

ביולי 1906 עלה עקיבא אריה וייס לארץ עם משפחתו. בו ביום השתתף בישיבה בקלוב 'ישורון' ביפו, בה הציע בפני הנאספים לייסד אגודה לבניין בתים ביפו. וייס לא היה היחיד שהציע להקים שכונה מודרנית ליד יפו, אך עלייתו לארץ ופעילותו הנמרצת הביאו להגשמת הרעיון ולהקמת 'אחוזת-בית'.

בישיבות הוועד ובאסיפות הכלליות של 'אחוזת בית' באלול תרס"ט (קיץ 1909), הועלה לדיון שמה של השכונה החדשה. הוועד הציע את השם 'תל-אביב'. היה זה השם שנתן נחום סוקולוב לתרגומו העברי לספר 'אלטנוילנד'. דווקא וייס התנגד להצעה זו, מחשש שהשלטונות התורכיים לא יסכימו לשם זה. הוא הציע את השם 'יפו-החדשה' (כנראה בהשפעת ניו-יורק).

השם 'הרצליה', שהועלה בט"ז שבט תר"ע, עורר התנגדות היות והגימנסיה העברית כבר נקראה בשם זה. האדון עוזרקובסקי העלה נימוק נוסף: "הרצליה אינה מצלצלת לאוזן העברית". מנחם גילוץ העיר כי בעבר היו לעם גיבורים ושמותיהם נשארו לדורות והיו לעבריים, וגם שם הרצל יישאר עברי.
הד"ר מוסינזון ציין כי ראוי שלמושבה יהיה שם עברי:
…והשם 'תל-אביב' גם קשור עם שמו של הרצל וגם נותן סיפוק לאוזננו העברית.
באסיפה הכללית האחרונה של חברת 'אחוזת-בית', בי"ג אייר תר"ע (מאי 1910), הועלתה שוב שאלת השם לשכונה. רוב המשתתפים ידעו כבר מה יהיה שמה של השכונה. בהצבעה זכה השם תל-אביב ברוב דעות (25 קולות). במחיאות כפיים סוערות התקבל השם 'תל-אביב'.

'אחוזת-בית' נבנתה בהשפעת הרעיונות האורבניים המודרניים של תנועת 'עיר הגנים' במערב ובמרכז אירופה. הרצל תיאר ברומן האוטופי 'אלטנוילנד',

כינון ערים מודרניות בישות שתוקם בארץ-ישראל, וחיפה תוארה בו בפרוטרוט כעיר נמל מודרנית אידיאלית. וייס אמנם ראה בדמיונו את תל-אביב כ"ניו-יורק הארץ-ישראלית", אך מייסדי תל-אביב, הכריעו אפילו נגד הכנסת מסחר אל השכונה.

הרחוב הראשי שתוכנן במרכז השכונה, נקרא רחוב הרצל משנת 1910. היה זה הרחוב הראשון ביישוב העברי בארץ-ישראל שנקרא על שם המנהיג הלאומי. בקצה הרחוב נבנתה הגימנסיה העברית 'הרצליה', על קרקע שרכשה הקרן-הקיימת לישראל. על כך כתב פרופסור יוסף קלאוזנר שביקר בתל-אביב בשנת 1913:
… והרי דווקא על שם הרצל, שלא היה מצדד גדול בזכותה של הקולטורה העברית ואף לא פלשתיני גמור, כידוע, נקראת הגימנסיה העברית ביפו בשם 'הרצליה'. "בשכבר הימים הכל נשכח"…
כבר בשנות העשרים הפך הרחוב למרכז הכלכלי מסחרי של תל-אביב "כעין "הסיטי" של תל-אביב". בהשפעת מרכזיותו של הרחוב תוכנן בשנת 1940 להמשיך אותו עד לים, לאחר העברת הגימנסיה 'הרצליה' למקום אחר. תוכנית זו התממשה רק לאחר הרס הגימנסיה הרצליה בשנות החמישים של המאה העשרים.

ההצעה להעלות את עצמות הרצל לתל-אביב
בראשית שנות השלושים היתה תל-אביב ליישוב היהודי הגדול ביותר בארץ. בעיר העברית הראשונה התממש במידה מסוימת חזונו של הרצל על העיר היהודית העתידית אשר תואר ביומניו. במהלך שנות העשרים והשלושים הפכה תל-אביב למרכז התרבותי, הכלכלי, החברתי של היישוב היהודי בארץ. לעיר היה אופי מודרני, וצביון עברי והמרחב העירוני שלה נוהל בידי נציגי תושביה. נראה שתמונה זו עמדה ברקע הצעתו של ראש העיר מאיר דיזנגוף להעלות את עצמות הרצל לתל-אביב בשנים 1932-1934.

בקונגרסים הציוניים הט"ז והי"ז בסוף שנות העשרים הוחלט לזרז את מילוי בקשתו של הרצל בצוואתו:
רצוני להיקבר בארון מתכת בקבר אבי ולשכב שם, עד שעם ישראל יעלה את עצמותי; לשם יעלו גם את ארון אבי, ארון אחותי פאולינה… וארונות בני משפחתי (אמי ובני) שימותו לפני העלאת ארוני לארץ-ישראל…

בהנהגה הציונית עצמה היו חילוקי דעות לגבי מקום קבורתו בארץ-ישראל. חלק מהמנהיגים הציוניים טענו כי ירושלים "עיר הקודש ועיר הבירה היא הראשונה שיש לה הזכות לכך". סוקולוב, קרמניצקי ואחרים טענו כי הרצל הביע רצונו בפני וולפסון להיקבר בהר הכרמל. בסקירה על דבר העברת עצמות הרצל לא"י משנת 1934 נכתב שמסורת היתה שגורה בתנועה הציונית כי הרצל עצמו בעומדו על הר הכרמל הביע רצונו להיקבר באדמת הכרמל. הרצל לא ביקר מעולם בכרמל ובחיפה, אף שחזה בעיני רוחו עתיד גדול לחיפה. אוסישקין טען כי הרצל לא הצביע מעולם על מקום מפורש, ועל כן יש לקבור את הרצל במערת ניקנור על הר הצופים, ליד קיברו של פינסקר.

מאיר דיזנגוף קיווה שהעלאת עצמות הרצל לארץ-ישראל תעורר את התנועה הציונית מתרדמתה. הוא קרא לאפשר לעוזריו של הרצל ללוות אותו למנוחה האחרונה כל עוד הם חיים. דיזנגוף חשש שעד ההכרעה בעניין ישתנו התנאים הפוליטיים והמדיניים ולא יהיה ניתן להוציא לפועל את ההחלטות. לדעתו קבורת הרצל בירושלים או בחיפה עשויה היתה לעורר התנגדות מצד הערבים והממשלה, וגורל הקבר בערים אלו עלול היה להיות כגורלו של ארז הרצל במוצא.

באוקטובר 1932 כתב דיזנגוף תזכיר מפורט להנהלה הציונית בירושלים, בו הציע להעביר את עצמות הרצל מוינה לטריאסט ומשם לאלכסנדריה. מאלכסנדריה יובא הארון בקרון רכבת מיוחד לתל-אביב. בתל-אביב יהיה ניתן להסדיר הכל ללא התערבות חיצונית. בתל-אביב
נבנה בית קטן ארעי … ופה יישמר הארון עד אשר תחליט ההנהלה הציונית שהגיע המועד להעבירו למקום אחר, ואנחנו נתחייב באופן רשמי וחגיגי למסור את הארון בכל עת שיידרש.
הוא הציע לא לקבור את הרצל בבית קברות רגיל אלא על גבעה קטנה "על שפת הים…. שממנה תשקיף המציבה על פני הים התיכון."

בווינה הוקם 'ועד הרצל' בו היו חברים ידידיו ומקורביו ואפוטרופסים שמינה הרצל עצמו. בראש הוועד עמד יוהן קרמניצקי, ידידו של הרצל. חברי הוועד קיבלו את הצעת דיזנגוף. טרודה ביתו של הרצל, התנגדה להעלאת עצמות אביה, על מנת שתוכל להמשיך ולהשתטח על קברו בוינה. מכשול נוסף היה ההתניה שהתנה הרצל בצוואתו להעלות את עצמותיו יחד עצמות בניו שנקברו בבורדו. דיזנגוף חשש מההתנגדויות והמשיך במשא ומתן עם ההנהלה הציונית. בינואר 1933 כתב  קרמניצקי לדיזנגוף על החלטת הוועד לדחות לעת עתה את הרעיון להעלות את עצמות הרצל לארץ-ישראל ולקוברו קבורת ארעי בתל-אביב.

נראה שבעקבות עליית היטלר לשלטון בגרמניה והתחזקות האנטישמיות בווינה גבר החשש שייאסר על יהודים להגיע אל קברו של הרצל. דיזנגוף החיה שוב את הרעיון להעלות את עצמות הרצל לארץ. שוב הדגיש כי תל-אביב היא העיר היחידה בארץ בה ניתן לקבור את הרצל:
בנוגע לתל-אביב, שכולה עיר עברית, לא יעיז איש משונאינו לחרוץ לשונם, ועל תל-אביב לא תאסור גם הממשלה איסור ליתן בה מנוחה לעצמות המנהיג, יוצר הציונות. וכל תושבי תל-אביב יהיו משמרת תמיד לקבר הגדול והקדוש…

ולה הזכות לדרוש זאת, למרות שנוסדה אחרי מותו של הרצל כי:
בה נתקיים ראשונה חזונו הגדול על ערים עבריות, העומדות ברשות עצמן, וגם על שם יצירתו הספרותית הגדולה היא נקראת.

דיזנגוף ניסה ביוזמה זו לקשור סמל לאומי ומורשת היסטורית לתל-אביב הצעירה חסרת היסטוריה עתיקת שנים. אוסישקין זלזל בהצעה של דיזנגוף, והסיר את המועמדות של תל-אביב. גם בן-גוריון התנגד לקבור את הרצל בתל-אביב, למרות שמצב הביטחון בה היה טוב יותר. נראה שההתנגדות ההעזה והשתנות המצב הפוליטי גרמו לדחיית הרעיון.

"הרעיונות עושים את המציבות לנצחיות" – מכון הרצל בתל-אביב
ניסיון נוסף לקשור בין זכרו של הרצל לתל-אביב היה בתוכנית להקים בעיר את מכון הרצל.  ב-7 ביוני 1895, כתב בנימין זאב הרצל ביומנו לאחר שניצב מול מצבת גמבטה בפריז:

תקוותי שהיהודים יקימו לי פעם מצבה ביותר טוב טעם. (זהו הנוסח ממסמך בארכיון עיריית תל-אביב יפו, בהוצאה לאור המחודשת של יומני הרצל "עניין היהודים" התרגום מעט שונה: "אני מקווה שהיהודים  יציבו לי אנדרטה נאה יותר ממנה.")
הפסל והמהנדס פליקס וייס יזם הקמה של מציבה להרצל בארץ-ישראל. המהנדס ד"ר יונס מונד הציעה להקים את מכון הרצל בארץ-ישראל כדי להחיות את חקר הרצל. שניהם החליפו רעיונות עם ד"ר נוסנבלט מוועד האפוטרופסים על ארכיון הרצל. יחד הם גיבשו את התוכנית של מכון הרצל שהיה אמור לאצור בתוכו את הארכיונים של הרצל, ידידיו, תומכיו ומתנגדיו ולשמש כפנתיאון הספרותי של הציונות. המכון נועד למטרות שימור ומחקר.

התוכנית של מכון הרצל, שתוכננה על ידי וייס וד"ר מונד, כללה בנין שטוח עם מגדל צמוד אליו. על המגדל ניצב פסל ענקי של הרצל. המכון, היה אמור לקום על שפת הים בתל-אביב ולהיראות מהים ומהיבשה. בצד המופנה אל הים היתה אמורה להיחקק צוואת הרצל לעם היהודי:
הקימו לכם מדינה כזו שגם הגר הגר בתוככם ירגיש את עצמו בטוב.

המבנה נועד להיות סמל ומונומנט בנוף של תל-אביב, כמו פסל החירות בניו-יורק המקדם את פני המהגרים והתיירים לארצות-הברית:
לאניות המתקרבות לחוף צריך להופיע כסמל הראשון של המולדת העברית: בית הרעיון… כאותו סמל החופש בניו-יורק [בנוסח אנגלי מצויין פסל החירות] יברך מכון הרצל את היהודי השב לארצו וכן היהודי התייר והנוכרי. כל הבניין המונומנטלי הזה מסמל את רעיון החופש והסבלנות שהכריזו הרצל.

באדריכלות המבנה התגלמו רעיונות של הרצל ודימויים בהם השתמש, שנלקחו מתחום האדריכלות. הרצל קרא לא לחקות את פריס ופירנצה, "אלא לחפש סגנון יהודי שיבטא את ההשתחררות ואת החירות. אולמות פתוחים ובהירים הנישאים על עמודים." במבנה נועד להיבנות אולם לקונגרסים מואר מלמעלה. בקצה אולם הקונגרסים תוכנן אולם עמודים פתוח, שאיפשר לראות דרכו את הים. בצד האחר של אולם העמודים היה בניין בן שתי קומות שנועדו לאולם ישיבות, לארכיון ולאולם תערוכות על הרצל והתנועה הציונית.

בקצה המבנה עלה מגדל בגובה 14 מ' בצורת זיגורת. רעיון המגדל נלקח מנאום שנשא הרצל על משפחת רוטשילד ובו השווה את רכושם הכולל הון ואשראי למגדל שגובה עם הזמן. הרצל חשש שמגדל זה יתמוטט, ולכן הצהיר כי הוא עצמו יבטיח את קיומו בכך שירחיב את שטח הבסיס של המגדל ויקנה לו יסודות מתאימים. הוא הביע רצונו "לשים את האור על פסגתו, האור המאיר למרחקים". וייס החליט להציב בקצה המגדל את פסלו של הרצל שכינה עצמו באחת ההזדמנויות "עבד האור".

פסלו של הרצל עצום הממדים היה בגובה כ-13 מ', (40 פיט) ועוצב בלבוש "מעל לזמן". הדמות מראה לעם על המטרה – מבטה וזרועה מופנים כלפי ירושלים והיד מתרוממת לשבועה, בעוד היד השנייה מאחוריו מופנית אל הגולה – "מזהירה ומושכת ארצה". ניתן היה לעלות על המגדל עד למרגלות הפסל. הפסל היה אמור להפיל צילו על פנים המגדל. חלל זה תוכנן כ"דביר הרצל" – אולם זיכרון להרצל, ובו אמפיתיאטרון לאלף איש.

במשך שנה וחצי דיזנגוף גייס תומכים לרעיונות אלו מבין בכירי מכון הרצל בוינה, ידידיו של הרצל ובכירים בתנועה הציונית, אולם חלקם שינו דעתם בהשפעת אוסישקין. דיזנגוף קרא לגייס את דעת הקהל היהודית, מחשש שבשל ההתנגדות לבחירה בתל-אביב תאבד ההזדמנות להעלות את עצמות הרצל לארץ.

באמצע 1934 הועלה עניין המציבה לדיון בישיבת הנהלת הסוכנות. היזם פליקס וייס דיווח להנהלת הסוכנות ולהנהלת הוועד הלאומי כי הרעיון עורר הדים בעיתונות. בחוגים שונים (כגון מנהל מוזיאון תל-אביב ד"ר קרל שווארץ) הובעה התנגדות להקמת פסל בתל-אביב כדי לא להרגיז את החרדים. הסוכנות החליטה להקים את מכון הרצל בירושלים לשם יועברו גם עצמותיו. דיזנגוף, שצפה החלטה שכזו, לא יכל לנהל מלחמה זו לבדו ללא נוכחות חברי הוועד הוינאי של מכון הרצל, בשל מצב בריאותו ועיסוקיו הרבים. דיזנגוף פעל ליצור בתל-אביב אתר זיכרון שהיה אמור להפוך לסמל של הקהילה.

ההתעוררות להעברת ארכיון הרצל לארץ, גרמה לכך ששלושה חודשים לפני כניסת היטלר לאוסטריה הועבר הארכיון לארץ. עצמות הרצל הועלו לירושלים להר הנושא את שמו, רק לאחר קום המדינה.