הקמת נמל תל-אביב

הכותב: יוסי גולדברג

נמל תל-אביב היה מקום די מוזנח, מעין חצר אחורית של העיר מוסתרת מעין הציבור, בו פעלו מועדון צלילה, מספר מועדוני ריקודים, מחסני סחורות ועוד. בשנים האחרונות הנמל משנה את פניו והופך לאחד האתרים המושכים ביותר בעיר לבילוי ופנאי, במקום המפגש הייחודי בין נהר לים. לאורך קו המים ניתן היום לטייל על רציף העץ החדש, לצפות על הים והשקיעה ולהיזכר בימים ההם בשנת 1936, בהם היישוב העברי פתח לעצמו לראשונה שער משלו אל הים והגשים חלום גדול על כיבוש הים.

'החלום הציוני' אמנם לא כלל בתוכו את כיבוש הים, אך חלום על נמל עברי בתל-אביב נולד כשתל-אביב היתה עדיין פרבר של יפו, בשנת 1914. תל-אביב היתה בת 5, ונמל יפו היה השער הימי החשוב בארץ-ישראל לתנועת סחורות ונוסעים, וכבר אז הוחלט בוועד השכונה להקים נמל לשכונה. פרוץ מלחמת העולם הראשונה מנע את הגשמת הרעיון.

בשנות העשרים עלתה יוזמה דומה, אולם ממשלת המנדט עיכבה את הקמת מזח פריקה בקצה רחוב אלנבי. ארגונים שונים ביישוב פעלו למען כיבוש הים והעבודה העברית בנמלי הארץ. בחוף תל-אביב ועל גדות הירקון פעלו אגודות כמו 'זבולון', ו'הפועל' שמטרתן היתה לחנך את הנוער לימאות ולשיט עבריים. לקראת חנוכת נמל חיפה בשנת 1933, חששו בתל-אביב וביפו מהעתקת מרכז הסחר הארץ-ישראלי לאזור חיפה. אגודה ערבית-יהודית פעלה להקמת נמל משותף לשתי הערים.

שיתוף הפעולה נגדע ב-19 באפריל 1936 עת נרצחו 9 יהודים ביפו ובשכונות היהודיות. ה'מרד הערבי הגדול' (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) פרץ, והופנה נגד היישוב העברי וממשלת המנדט. בנמל יפו, שהיה למעשה בשליטה ערבית, הוכרזה שביתה כללית והקשר בין יפו לתל-אביב ניתק. השביתה נמשכה חצי שנה, ומטרתה היתה לחנוק את היישוב העברי. חלק ניכר מתנועת הסחורות בנמל יפו עד פרוץ השביתה, נועד לתל-אביב, שהיתה העיר הגדולה בארץ.

השביתה הביאה להגברת הלחץ הציבורי מממשלת המנדט לנתק את תל-אביב מהתלות הכלכלית ביפו. הנהגת היישוב תבעה מהממשלה לאשר פריקת סחורות והקמת נמל בחוף תל-אביב. העירייה, הפרדסנים, התעשיינים, הסוחרים, ההסתדרות וגופים נוספים יסדו את ועד תל-אביב לנמל ולתחבורה, בראשות בר-כוכבא מאירוביץ ויצחק רוקח.
ב-15 במאי 1936 אישרה ממשלת המנדט לפרוק סחורות מסוג מזון בחוף תל-אביב. מקום הנמל העתידי אותר בחוף של 'יריד המזרח', בחצי האי הירקוני. תוך 24 שעות נבנו כביש, צריף למכס ומזח עץ קצר בחוף מול קפה 'גלינה-ספיר'.
חודש לאחר פרוץ המאורעות, ב-19 למאי, נולד נמל תל-אביב. האנייה הראשונה, האנייה 'צ'טוורטי' נושאת מטען שקי מלט, עגנה בלב ים מול מזח העץ. רב החובל זאב הים, ניהל את הפריקה בים, הוא התקרב אל האנייה בסירת מנוע ובסירה רגילה אליהן נפרק מטען שקי המלט באיטיות. הסירות עם שקי המלט לא יכלו להתקרב אל החוף, "ושק המלט הראשון נישא על כתפיו של סבל עברי אל החוף של העיר העברית" לקול שירת 'התקווה' של הקהל שליווה בהתרגשות את העמסת השקים על המשאיות. שני השקים הראשונים שנפרקו בחוף תל-אביב הוצגו לימים במוזיאון תל-אביב בבית דיזנגוף. פתיחת נמל תל-אביב היתה עבור היישוב קרן האור היחידה בתקופה אפלה זו.
בין אלפי הצופים שבאו לחזות בהולדת הנמל העברי הראשון היה גם מאיר דיזנגוף, שאמר בנאומו:

"לא נזוז מחוף תל-אביב. אנו מתחילים לאט, עושים מזח. תבואנה ספינות. פה יהיה נמל גדול, שממנו תצאנה ספינות לעולם… כאן, בנמל, תהיה תנועה וחיים. יבואו עולים תבואנה סחורות, תישלח תוצרת הארץ… הכול יתקיים אם יהיו רצון ואמונה!"

באותו לילה נשטף מזח העץ בגלי הים, ובמקומו החלו לבנות מזח קבוע מברזל. בספטמבר 1936 הושלם המזח באורך 220 מטר, והותקנו עליו מדלים וקרוניות דקוביל להובלת משאות, שנעו על שלושה פסים.

הממשלה אסרו על עיריית תל-אביב להשקיע מתקציביה בפיתוח הנמל, מחשש שהעירייה תקלע לחובות והממשלה תאלץ לכסות את הגירעונות. לשם פיתוח הנמל הוקמה בסוף מאי 1936 חברת המניות 'אוצר מפעלי ים בע"מ' למימון בניית הנמל והפעלתו. בחברה, בהנהלת אליעזר הופיין, מנהל לשכת המסחר ומנהל בנק אפ"ק (לימים בנק לאומי), שותפו גופים ציבוריים ופרטיים שהיו קשורים בעבודת הנמל. לפי הצעתו של דיזנגוף חולקו מניות היסוד שווה בשווה בין העירייה והסוכנות היהודית.

מנהיגי היישוב קראו לציבור לרכוש את המניות, ולקחת חלק במפעל הלאומי. ברחבי הארץ נערכו אסיפות תעמולה למען הנמל. בני היישוב מכל קצות הקשת הפוליטית נרתמו בהתלהבות להקמת הנמל העברי הראשון. בתוך ארבעה ימים נמכרו 38,000 מניות בסכום של 75,000 לא"י, וכעבור שלוש שנים כבר נמכרו 180,000 מניות. הנמל כולו הוקם בכוחו של היישוב העברי בלבד ועל כך היתה גאוות היישוב.

לאחר התלבטויות הוחלט לבנות נמל ים פתוח בו הפריקה והטעינה של האניות התבצעו בלב הים, וסירות עם המטען נעו בינן לבין המעגן. מהנדס העיר שיפמן תכנן את מעגן הסירות הרדוד החפור בחוף. המעגן הוקף קירות מגן מבטון וברזל, והסירות נכנסו אליו דרך תעלה חצובה ומוגנת מן הגלים. העבודות התבצעו ביום ובלילה לאור זרקורים. בתחילת 1937 הושלם המעגן, ובקיץ הרחיבו הבריטים את רישיון הפריקה בנמל לכל סוגי הסחורות. עד מלחמת העולם השנייה נבנו עוד מחסנים, סככות ומספנה.

אחד הגורמים שדחפו להקמת הנמל היה יצוא ההדרים – ענף היצוא העיקרי במשק העברי. הפרדסים העבריים נפגעו קשות ב'מרד הערבי', ולא היה ניתן להעביר תיבות הדרים לנמל חיפה בשל המצב הביטחוני. לכן מיקום הנמל בקירבת שטחי הפרדסים בשרון ובשפלת החוף ייעד אותו גם לייצוא ההדרים. הפרדסנים היו מהמשקיעים העיקריים למען פיתוח הנמל. ב-24 בדצמבר 1936 שוגר משלוח גדול ראשון של תפוחי זהב לאנגליה, בנוכחות ראש העיר, נשיא הנמל ונכבדים אחרים. התיבה הראשונה נשלחה כשי למלך בריטניה ג'ורג' השישי.
גאוות היישוב היתה גם על כך שהנמל כולו הופעל על ידי עבודה עברית. ראשוני הפועלים העבריים בנמל היו פועלים סלוניקאים, וכן חניכי האגודות הימיות 'זבולון' ו'הפועל', וחברי גרעיני קיבוצים. אבא חושי גייס רבים מיהודי סלוניקי, עיר הנמל הידועה, לעבודה בנמל חיפה בתחילת שנות השלושים. במאי 1936 לקראת פתיחת נמל תל-אביב גויסו חלק מהסלוניקאים מחיפה להיות ראשוני הפועלים בנמל.
הסלוניקאים השתלבו במקצועות השונים והטביעו חותמם על ההווי בנמל. לאחר השואה, בה הושמדה מרבית יהדות סלוניקי, השתלבו גם ניצולי מחנות השמדה בעבודה בנמל.
בשנת 1938 תוארו הפועלים: "צבור זה למקצועותיו השונים – ספנים, סווארים, סבלים, שומרים ושוטרים, פקידים ועוד – למרות פיצולו הרב לפי ארצות מוצאו, חינוכו ודרגת השכלתו, עדותיו ורמת חייו, הנהו כבר עכשיו גם מאוחד בשדה פעולתו, ארגונו ושאיפותיו…"

מספר העובדים בנמל העיד על היקף הפעילו בו: בשנת 1939 עבדו בו כאלף פועלים.
בספטמבר 1937 אישרה הממשלה להוריד נוסעים בתל-אביב. הנהגת היישוב ראתה בכך תקדים חשוב מאד בנושא העלייה לארץ. יום חנוכת נמל הנוסעים, ה-23 בפברואר 1938, היה יום חג גדול בנמל ובעיר כולה. בטקס נכחו הנציב העליון ארתור ווקופ וראשי היישוב, אך בשל הים הסוער הורדו הנוסעים הראשונים בנמל חיפה. אוניות הנוסעים עגנו מחוץ לנמל, והנוסעים ירדו לסירות, שהביאו אותם לרציף הנוסעים, ומשם לאולם הנוסעים.

היישוב היהודי ראה בפתיחת נמל הנוסעים אבן דרך בהתפתחות הנמל והעיר. היטיב לבטא זאת משה שרת: "העיר העברית הראשונה שהוקמה על חוף הים הגיעה לשלמותה: נבנה בה הנמל העברי הראשון." בכך הוגשם במציאות הסמל של העיר תל-אביב: "… היום הזה, יתגשם חזונם של מייסדי העיר תל-אביב – אשר קבעו סמל לעירם: שער לעלייה ומגדל מאור לגולה …"

לראשונה עולים שהגיעו לארץ ירדו לחוף תל-אביב, והמפגש הראשון שלהם עם ארץ-ישראל היה עם סביבה עברית לאומית. תל-אביב דרכה "יבואו שבי גולה", תפסה את מקומה ההיסטורי של יפו כשער לארץ-ישראל, והכינוי של נמל יפו 'שער ציון', הועתק לנמל תל-אביב. אחד האירועים המרגשים בסוף תקופת המנדט היה הגעת האנייה 'קדמה' בשנת 1947, אניית הנוסעים הראשונה של החברה הלאומית 'צים'. על סיפונה היו עולים חדשים, חלקם ניצולי מחנה הריכוז ברגן-בלזן. דרך נמל תל-אביב הגיעו לארץ תיירים ועולים בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה, בסוף תקופת המנדט ולאחר קום המדינה.

בתחילת מלחמת העולם השנייה שותקה כמעט לחלוטין תנועת האוניות בנמל. מעל הנמל ריחפה סכנת הסגירה. בשנות המלחמה פקדו את הנמל בעיקר ספינות דיג ומפרשיות. ציוד רב מהנמל הוחכר או נמכר לצי הבריטי, ומבנים בנמל הוחכרו לצבא הבריטי. פועלי הנמל נטלו חלק במאמץ המלחמתי. מאות מהם, ביניהם נתינים יווניים רבים, התגייסו לצי הבריטי וליחידת תפעול הנמלים 1039. במרץ 1941 נפלו רבים בשבי הגרמני ביוון ושוחררו רק כעבור ארבע שנים. לאחר המלחמה התחדשה העבודה בנמל. תנועת האניות היתה מצומצמת, המחסור בציוד פגע בפריון והיה קושי לקלוט את הפועלים שהשתחררו מהשבי.

לקראת סוף המלחמה נבנו בנמל שתי ספינות שולות מוקשים עבור הצי הבריטי כתרומה למאמץ המלחמתי. הספינות נבנו מעצי איקליפטוס מיערות חדרה. בספינות, שהושקו בסוף שנת 1944, נתלו שלטים עם סמל עיריית תל-אביב, בו צוין שהן הספינות הראשונות בעולם שהושקו בעברית במילים: "סעי בהצלחה!"

נמל תל-אביב היה הנמל היחיד בשליטה יהודית ערב הקמת המדינה, לכן הוא מילא תפקיד מרכזי באספקה ליישוב ובפריצת ההסגר על יבוא נשק ליישוב. לעיתים עגנו בנמל 30 אניות ביום מהן נפרקו ביום מטעני קמח וסוכר, ובלילה נשק ותחמושת שהוחבאו בספינות 'הרכש' מתחת לערימות בצל ולתפוחי אדמה מרקיבים ונשלחו ישירות לחזית למשל למבצע 'נחשון'. בנמל נפרקו גם לוחות ברזל ששימשו להרכבת המשוריינים, תותחי נפוליונצ'יקים, מטוסים מפורקים וטנקים. יום לאחר הקמת המדינה הפציצו מטוסים מצרים את הנמל וארבעה אנשים נהרגו.
תקוות גדולות תלה היישוב בנמל העברי הראשון. ביולי 1936 ביקר בן גוריון בנמל, ואמר שיהיו כאן "גם נמל וגם מלוכה". היישוב היהודי ראה בנמל תל-אביב הישג חשוב בכיבוש הים וסמל וצעד נוסף בדרך לעצמאות מדינית. מסיבה זו לוותה התפתחותו במאבקים עקרוניים רבים כגון מאבק על שמירת השבת כנמל יהודי, מאבק למנוע מהסוחרים היהודים לחזור לנמל יפו הערבי לאחר סיום השביתה בו. הופיין עמד על חשיבות הנמל כסמל: "נמל תל-אביב… הוא שלב בעל חשיבות מכרעת בדרכנו לעצמאות אמיתית… אצלנו אין כיבושים אלו נקנים אלא במאמצים קשים, במלחמה בייסורים ובקורבנות." (פברואר 1938).

לאחר הקמת המדינה הנמל שב לפעול בצילו של נמל חיפה. הצעות רבות הועלו לפיתוח נמל מים עמוקים בנמל תל-אביב. בשנות החמישים דנה ממשלת ישראל היכן לפתח נמל עמוק מים נוסף, והוחלט לבנות נמל נוסף באשדוד. חלקו של נמל תל-אביב ביצוא ההדרים הלך והצטמצם בשנות החמישים, וכך גם בתנועת הנוסעים. בשל הנסיבות ההיסטוריות הנמל לא היה לנמל גדול ותל-אביב לא הפכה לעיר נמל. בשנת 1965, כמעט 30 שנה לאחר פריקת שק המלט הראשון נסגר הנמל והופסקו בו פעולות הפריקה והטעינה. עתה הנמל מחדש את פניו לקראת עתיד חדש, המשמר גם את זיכרון העבר.