דיזינגוף כמייסד השלטון המקומי בישראל

בתפקידיו תחילה כראש וועד שכונת אחוזת בית ואח"כ כראש העיר תל אביב מתגלה דיזינגוף במלוא תכונותיו.

ראשית – כבונה עיר מודרנית.
שנית – בעודדו את כל הדרוש לעיר כדי שהעיר תתקדם ותשגשג.
ושלישית – היותו אבא ומנהיג של תושבי העיר, כי מה העיר ללא תושביה.

עיר מודרנית,
נזכיר כי תל אביב נבנתה מלכתחילה כעיר המודרנית ביותר בארץ, כמו פריז ולונדון ואולי מוסקבה ווינה, רחובותיה שתי וערב, רחבים במידה שלא הייתה קיימת אצל היהודים והערבים קודם לכן, סגנון בניה אקלקטי דהיינו שניסה לערב סגנונות המזרח בעיר שאופייה יהיה מערבי.
אמנם מורים טובים היו לו והם הטמפלרים על שכונותיהם העירוניות, אך תל אביב-אחוזת בית, ואח"כ בהתפתחותה הנוספת, היו בהיקף גדול משל ערי הטמפלרים ( המושבה הגרמנית ביפו וילהלמה, המושבה הגרמנית בחיפה, והמושבה הגרמנית בירושלים ).
העיר הוקמה בחולות מאבנים ומחלומות על ידיו ועל ידי אנשי מעשה וחזון נוספים.
לבנות עיר מודרנית שלא הייתה כדוגמתה בארץ זו חלוציות.

יש לזכור את הפזילה החשדנית הבלתי פוסקת של השליט הטורקי ( ושל אחרים ), ולכן ואת הצורך לרצות ולערוך התאמות וזאת בכדי שלא להסתכסך עימו.

עידוד העיר,

דיזינגוף הבין כי עיר לדוגמא חייבת להיות אבן שואבת הן לתושבים הקיימים, הראשונים והן לקהלים שמחוץ לעיר שיבואו לגור בה ולקשור גורלם בה, תוספת רבה של אזרחים נוספים מעודדת את צמיחת העיר והתפתחותה.

ואכן דיזינגוף עודד בעירו את חיי הכלכלה חיי מסחר וחיי ייצור ועודד יצרנים וסוחרים לקבוע בעיר מושבם ומושב עסקיהם. דיזינגוף עצמו היה סוחר גדול והבנתו בענייני העולם סייעה לו להבין את צרכי העסקים השונים שבעירו.

מאידך וחשוב לא פחות חיי תרבות ואומנות, מושב לסופרים ומשוררים תיאטראות וקולנוע, בתל אביב היו יותר מכל מקום אחר בארץ בגלל חזונו של דיזינגוף, ומכאן שגם מוסדות ציבור ופוליטיקה של כלל המדינה אבו לקבוע  מושבם בעיר.

אבא ומנהיג,

בפרק זה אני רוצה להרחיב מעט יותר כי אני רואה בו חשיבות רבה.

אין ספק כי דיזינגוף היה מנהיג העיר ותושביה, אדם שנמצא בכל מקום לראות לבדוק אם יש צורך לעשות דבר מה לעיר לתושביה, מוכרת לכל התמונה הידועה של מסע העדלאידע כשדיזינגוף על סוסו פוסעים בראש, ההשתתפות של כלל האזרחים הייתה רבה והיה עידוד להשתתפות בה לכל גוף תרבותי ( בתי ספר, תיאטראות וכדומה)  ואפילו לגופים עסקיים

( מפעלים ובתי מסחר על עובדיהם ) לקחת חלק במסע ובחגיגת העדלאידע השנתית ולחזק את תחושת הביחד.

אולם המבחן הגדול של דיזינגוף היה בתקופת הגירוש של יהודי תל אביב בפסח 1917 על ידי הטורקים.

דיזינגוף בתוקף תפקידו לכאורה כראש הוועד של תל אביב אך גם על פי צו הלב כישרונו והגורל נהיה לראש הגולה לגלות יהודי תל אביב אשר גורשו בבת אחת מבתיהם על ידי השלטון הטורקי. חלקם ברחו מזרחה לפתח תקווה וכפר סבא, וחלקם צפונה לאזורי טבריה וצפת אולם לשמונת אלפי המגורשים היה צריך לדאוג החל מהובלתם למקומות הגירוש והמשך בקורת גג וכלה במזון ומים ותרופות.

הישובים והמושבות שקלטו את המגורשים היו כמובן חסרי אמצעים כלכליים מספיקים כדי לתמוך כיאות במגורשים אל חלקותיהם, אולם הם נענו לקריאה, עשו בדרך כלל כמיטב יכולתם וגם סיפקו אמצעי תחבורה להובלת המגורשים מתל אביב אל מקומות הגירוש.

את הקורות בזמן ההוא תיאר לאחר מכן דיזינגוף בספרו "עם תל אביב בגולה" שפורסם בשנת 1931 בהיותו בן 70, ( כ- 5 שנים לפני מותו).

אני אנסה להביא מתוך ספר זה בקצרה את הנקודות שבהן התמצתה גדולתו כמנהיג.

דיזינגוף מתאר בשפתו את התקופה ההיא כאנדרלמוסיה וכתקופת סבל רב.

הגירוש חל על כל תושבי תל אביב וחלקית גם על תושבי יפו יהודים וערבים, והיה פועל יוצא של מלחמת העולם הראשונה כאשר צבאות בנות הברית אויבות טורקיה מצליחות לצמצם מהפריפריה שלב אחרי שלב את הטריטוריה של האימפריה הטורקית ( העוסמנית ).

ב 1917 התקדמו האנגלים מדרום בכוון אל ארץ ישראל והטורקים חשדו ( ולא ללא סיבות ) ביהודים שהם תומכי אנגליה ובנות בריתה. ומתוך חשש לנזקים מצד גיס חמישי זה, החליטו על הגירוש. מלבד זאת חשדו בציונים כי ברצונם להקים מדינה עצמאית שתקרע מהאימפריה הטורקית ולשם כך חברו לאנגלים כנגד הטורקים.

המושלים הטורקים כהרגלם גילו מעט מאד חמלה לאזרחים, גם לא לנתיניהם הם, וחייליהם נראו תמיד עלובים ומעוררי רחמים, קל וחומר היחס ליהודים ש"בוודאי" אוהדים את האויב.

והגירוש האכזרי אירע ואלפי יהודים נזרקו בשדות תחת כיפת השמיים, המחלות רבו בעיקר לתינוקות ולזקנים המיתות התרבו מאד וסכנת מגפות עלתה.

וועד הגולים בראשות דיזינגוף אסף כספים מכל מקור יהודי כדי להקל ולסייע למגורשים וכן עשה לשכנע את השליט הטורקי לסייע לגולים במזון בתובלה בצרכי רפואה ובאהלים ואמצעי דיור אחרים וזאת בתמורה להסכמת דיזינגוף לאשר כי מצב הגולים סביר ובכך לגרום להפחתת הלחץ העולמי על השליט. השמועות על הגירוש האכזרי החלו לזרום לעולם והפריעו לבעלי הברית של טורקיה במלחמה והם שלחצו על טורקיה בנוסף לנציגי מדינות רבות אחרות שנתיניהם היו כמובן בין המגורשים.

אולם הסיוע הטורקי לא היה מספיק ומצב הגולים הפך גרוע ביותר לכן לא יכול דיזינגוף לאשר נוסח הדו"ח לעולם שדרש ממנו השליט דהיינו שמצב הגולים הוא טוב בעוד מצב הגולים אינו טוב. החלה מריבה חריפה במהלכה הביע דיזינגוף רצונו להתפטר מתפקידו והשליט איים לתלותו אולם בסוף המפגש מעורר האימה הזה הסכים השליט להוסיף כספים פעם נוספת למען הקלת מצב הגולים.

באותה עת נתגלתה גם מחתרת נילי והחשדנות כלפי כל יהודי הפכה את היחסים בין דיזינגוף לשליט הטורקי לקשים ביותר, איומים – גם בתליה – וצעקות היו לחם חוקו של דיזינגוף כנציג היהודים "הבוגדנים" שוטרי חרש עקבו אחר תנועותיו וריגלו אחריו. אולם דיזינגוף עמד באומץ על דרישותיו לכספים מאת המגרשים כדי להטיב מצב המגורשים ובסוף גם קיבלם.

על עמידתו באומץ ובדבקות במטרה בתנאים קשים ומסוכנים למען הכלל מגיעה לדיזינגוף הערכתנו כי הוא היה מנהיג לאומי ממדרגה ראשונה, וכמנהיג העיר שעורר באנשי עירו הכרה והזדהות ששימשו מאוחר יותר לקידומה ולפיתוחה של העיר לרווחתה ולרווחת תושביה בעתיד.

ראש העיר הוא מנהיגה – זו נוסחה טובה שיש לה מקום גם היום ומי לנו כדיזינגוף מהראשונים בעמנו המתחדש בארצו שהוכיחה בעצמו וששימש בכך כמורה דרך לאחרים.

רמי הופמן

13/11/2005