גירוש תושבי תל אביב ויפו בפסח 1917

מקורות: מ. דיזנגוף, עם תל אביב בגולה , תרצ"ה  /  ג. אלרואי, קתדרה מס' 120 יוני 2006
ארכיונו הפרטי של שמואל חדש, חבר קיבוץ כנרת

משפרצה מלחמת העולם הראשונה [1914]  מנה היישוב היהודי בארץ ישראל 85,000 נפש. בעקבות הצטרפותה של תורכיה למלחמה לצידן של גרמניה ואוסטריה בנובמבר 1914, בוטלו בא"י זכויות היֶתֶר והחסות [קפיטולציות] של נתיני ארצות "האויב" [אנגליה, צרפת, רוסיה, רומניה ועוד] והם חויבו לקבל על עצמם את מרות השלטון העות'מני או לעזוב את הארץ.

ואמנם אלפים מתושביה היהודים של א"י התעת'מנו או עזבו את הארץ. המפקד התורכי של חזית א"י היה  ג'מאל פחה  שפיקד על המחנה 'הרביעי' של הצבא התורכי. הוא מינה את עריף בק לקימאקם [מושל] יפו ואת עבד אל האדי בק למפקד יפו [לרבות השכונות היהודיות מחוץ ליפו].
בחמישי לניסן שנת תרע"ז [מרץ 1917], ערב חג הפסח הורה מפקד החזית על גרוש כל תושבי יפו ותל- אביב.  ג'מאל פחה הסביר לנכבדי הערבים ולראשי הקהילה היהודית את הגירוש בצורך לפנות מערי החוף את התושבים כדי להגן עליהם מירי התותחים מאניות המלחמה של צרפת ואנגליה.

כ- 9000 יהודים וכ- 1000 ערבים גורשו לצפון הארץ [מפתח – תקווה וצפונה]. ג'מאל פחה הטיל על מאיר דיזנגוף לארגן את פינוי יהודי יפו ות"א. ראשי היישוב היהודי החליטו להקים את "ועד ההגירה ליהודי יפו" כדי שיטפל בכל הסידורים להעברת 'הגולים' מתל- אביב ויפו ופיזורם ביישובים היהודיים בצפון הארץ, במתן שירותים רפואיים, בגיוס כספים למימון שהייתם של המגורשים, באספקת מזון ובמציאת מקומות תעסוקה. לצידו של מאיר דיזנגוף שימשו שמעון רוקח, אברהם לב, שמואל אשכנזי, בצלאל יפה וי"ד הורביץ בועד ההגירה.

בראשית פעולתו פנה הועד בקריאה נרגשת למושבות הגליל להושיט עזרה דחופה לתושבי יפו ותל אביב [וזו לשונה]:

על הישוב העברי ביהודה נגזרה גזרת גירוש ובשעה חמורה זו נאלצים
אנו לפנות אליכם ולבקש את עזרתכם. היישוב הגלילי עומד לעת עתה
מחוצה לאסון ועכשיו על כן בידו למלאות חובה היסטורית חשובה של
הצלה. צריך לשער שחלק חשוב מגולי יהודה יהיה מוכרח להיכנס לתוך
ערי ומושבות הגליל והישוב הגלילי צריך איפוא להתכונן בהקדם לקראת
הכניסה הזאת. אפשר מאוד שהוצאת התושבים תוכרח לצאת לפועל
בזמן קצר מאוד והננו זקוקים ע"כ לאמצעי הובלה מרובים שיהיו ברשותנו
בהקדם הכי אפשרי.

ובכן אחים ! הכנות להכנסת אורחים והספקה של
עגלות להובלת הנודדים אלה הן הדרישות ההכרחיות של הרגע, ובכדי
שיתברר לכם המצב ושתוכלו לעזור באופן מתאים הננו ממלאים ידי שליחנו
מר א' ינובסקי [….] אין אנו מפקפקים אף לרגע ברגש האחוה וההתעוררות
מצד אחינו בגליל והננו אסירי תודה למפרע.

כדי להרגיע את ההדים השליליים של הגירוש ברחבי העולם, ובעיקר בארצות הברית, הורה ג'מאל פחה להיענות למספר דרישות של "ועד ההגירה". שני רופאים יהודים [דר' פוחובסקי ודר' שרמן] שוחררו משרות בצבא התורכי כדי להצטרף לדר' חיסין ודר' גרין  בטיפול הרפואי של המגורשים. כמו כן, ניתנה הוראה למרכז הלוגיסטי בדמשק לתת חינם כמויות שונות של חיטה, שעורה ודורה, ונענתה תביעתו של מאיר דיזנגוף להתיר ל- 12 צעירים להישאר בתל- אביב כדי "לשמור על הבתים ולהשקות את הצמחים".  קבוצה זו  זכתה לכינוי "הנשארים" ובין חבריה  נמנו יצחק הוז, יצחק אולשן, המורה אברהם אייזנשטיין [אלדמע] וסעדיה שושני.
מספר לא גדול של מגורשים מצאו במושבות יהודה [ גדרה, עקרון ורחובות] וירושלים סידורים למגורים ולתעסוקה.

רובם המכריע של המגורשים נדדו צפונה. המסע של המגורשים צפונה התנהל בשלבים. התחנה הראשונה אליה הגיעו הייתה פתח- תקווה. בעלי האמצעים מבין המגורשים עשו כמיטב יכולתם להישאר בפתח- תקווה. משם המשיכו לכפר- סבא, ראש- העין ולכפרים ערביים שבאזור קלקיליה. תלמידי הגימנסיה "הרצלייה" עם מוריהם רוכזו בשְפֵיָה, התימנים נשלחו לזיכרון- יעקב, בעלי המלאכה נשלחו לסביבות יבניאל [ימה] וכפר תבור. מקומות הריכוז הגדולים היו בחיפה, טבריה וצפת. והיו משפחות שהמשיכו צפונה לראש- פינה וכאלה שנדדו מחוץ לגבולות ארץ ישראל והגיעו עד לדמשק. היו משפחות שנקלטו על ידי ידידיהם בכפרים הערבים שבאזור קלקיליה – טול כרם.

אוכלוסיית המגורשים התקשתה להתמודד עם תנאי החיים, מתת- התזונה וסידורי הסניטציה. רבים מהם היו קשישים וילדים שמצבם הגופני לא היה טוב עוד לפני הגירוש. רבים לא החזיקו מעמד ונפטרו מתשישות, ממחלות דיזנטריה, טיפוס הבטן ומכולרה. אין יודעים את מספרם המדויק של הנפטרים במקום גלותם. האומדן הנוכחי הוא שכ- 1500 נשים, גברים וילדים מצאו את מותם במרוצת 18 חודשי הגירוש. יש מספר הסברים לכך שרובם של הנפטרים לא זכו לקבורה מסודרת. רבים מהנפטרים היו חולים במחלות מדבקות ולכן הרחיקו את מקום קבורתם מבתי הקברות של אותם יישובים. היו בוודאי גם מקרים שלא היה מי שיזהה את המת. ההערכה היא שבכל אחד מהיישובים הגדולים [פתח תקווה, כפר סבא, חיפה, טבריה וצפת] נפטרו ונקברו כמה מאות בני אדם. ברובם הגדול ללא שם או מצבה. בבתי העלמין של היישובים הקטנים [כפר תבור, יבניאל, זכרון יעקב ועוד] נקברו הנפטרים, עם או בלי מצבות, אך עם זיהוי שם המת. המקום היחידי בו נעשה 'חסד של אמת' במובנו המלא של הפסוק הוא בקבוצת כנרת. שמואל חדש האחראי על בית העלמין המקומי עשה רבות לחשיפת סיפור הגירוש מיפו ליישובי הגליל התחתון. בבית העלמין בכנרת היו טמונים  10 "מפליטי יהודה". שמואל חדש טרח וחיפש בארכיונים והצליח לזהות את שמות 10 הקבורים . לימים מצא תורמת מארה"ב והתקין לקבורים מצבות ואנדרטה להנצחת אירוע גירוש פסח 1917. הנפטרים ללא שם ומצבה ממתינים עדיין להנצחת זכרם.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בחודש אוקטובר 1918. מאיר דיזנגוף שהיה באותם ימים בחיפה הגיע לתל אביב בשמחת- תורה ומשם הוציא את הכרוז הבא (מאת ועג ההגירה המרכזי):

קול קורא אל אחינו האכרים
לפני שנה ושמונה חודשים, בעת אשר עפ"י גזרת ג'מל- פחה עמדה
עדת יפו על פרשת דרכים ותרמילה על שיכמה, עמדה  בעיניים
דומעות מבלי הבין היטב מגדל האסון ומפתאומיותו עד כמה החורבן
יגיע, עמדה ושאלה את השאלות הנוראות-
לאן ? איך ? –
הופעתם אתם האיכרים כמלאך- מושיע. בבת אחת נפתרו שתי השאלות: –
"לאן" ? אל כל המקומות שיהודים נחתים שמה.  "איך" ? מאות עגלות
עומדות מוכן לשרת את עדת יפו האומללה, וכשמש בוקר המגרש את
הערפל וצללי לילה ומאיר לעולם, כן זרחתם להם, וקרני תקווה חדרו
ללבותיהם החרדים, תקווה שעוד לא אבדה תקוותם ויום יבוא ושבו בנים
לגבולם. אחים ! היום המאושר הזה בא, נגדעה קרן העריצות וארץ ישראל
החופשית התאחדה תחת דגל אחד. האפשרות נתנה לגולים  האומללים
לשוב לעיר מגורם משוש נפשם. לא כל היוצאים אז- ישובו עתה. רבים
נפלו חללים במשך גלותם, אין כמעט משפחה  שלא יחסר בה מי שהוא.
רבים מהם שבורים, רצוצים, חולים  סחופים ודווים ומלאך המוות כבר
פרש את כנפיו עליהם, ורק השיבה המהירה הביתה מסוגלת להצילם
מצפרני המוות […..]  אל תתנו לחלק מכם לגווע בעוני ובצער בעת
שכולכם נגאלתם ! גיוס כללי של כל העגלות הנמצאות במושבות
העבריות אנו דורשים.   כאלפים נפש מחכים לכם בכליון עיניים.
חושו להצלת אחיכם בעוד מועד !

 

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בחודש אוקטובר 1918. המלחמה והגירוש הותירו צלקות ביישוב היהודי של ארץ ישראל. שנה וחצי לאחר שגורשו החלו תושבי יפו ותל אביב לחזור לבתיהם. נדרשו מספר שנים עד שהצליחו המגורשים למחות את צלקות התקופה. ראוי לציין את העובדה שהמגורשים הצליחו לשרוד את אחת התקופות הקשות של היישוב היהודי בארץ ישראל כתוצאה מהסולידריות שגילו יהודי צפון הארץ והתגייסותם של יהודי התפוצות בממון ובלחץ פוליטי על הממשלה התורכית.