גימנסיה הרצליה

הגימנסיה העברית הראשונה 'הרצליה', הייתה מראשית ייסודה מאורע חשוב בעולם החינוך והתרבות העבריים. בראשית העלייה השנייה, בשנים 1906-1905, עלתה על הפרק שאלת בית ספר תיכון עברי-לאומי בישוב העברי המתפתח ביפו. ההורים מבין העולים החדשים, ששאפו להקנות לבניהם השכלה תיכונית בעברית, ביקשו מוסד מתאים שייתן מענה לדרישותיהם.

את הרעיון להקים גימנסיה עברית הגו עוד באירופה המנהיג הציוני מנחם אוסישקין, והמחנכים הציוניים ד"ר חיים בוגרשוב וד"ר בן-ציון מוסינזון. היתה זו השלמה להתפתחות החינוך העברי היסודי, וחוליה נוספת בדרך להשכלה גבוהה עברית.
הרעיון לא היה קורם עור וגידים אלמלא הניסיון הנועז של בני הזוג מטמן-כהן להקים גימנסיה עברית ראשונה בעולם ביפו. הד"ר לחינוך יהודה ליב מטמן-כהן חלם על יסוד גימנסיה עברית בארץ עוד מימי חברותו באגודת 'צבא התחייה' באודיסה. הוא הוזמן לנהל את בית הספר בראשון-לציון ועלה לארץ עם אשתו פניה. לאחר שלא עלה בידי הזוג לפתוח את הגימנסיה בראשון לציון, הם עברו ליפו והחליטו להגשים שם את חלומם.92dr-mosenzone
בערב סוכות תרס"ו (1905), עבר יהודה ליב בבתי התפילה בנווה-שלום והדביק מודעה שכתב בכתב ידו. המודעה הכריזה על פתיחת "בית ספר גימנזיאלי לילדים ולילדות" ביפו, בו התלמידים ילמדו בתשע שנות לימוד, כמו "בכל גימנסיה באירופה ובאמריקה,… את הידיעות האלו: תנ"ך וליקוטי תלמוד; שפת-עבר וספרותה; השפות: צרפתית, גרמנית, אנגלית ורומית; חשבון, הנדסה ואלגברה, הערכת ספרי מסחר [כנראה ניהול חשבונות, י. ג.] פיסיקה וחימיה, זואולוגיה ובוטניקה, עיקרי גיאולוגיה ומינרלוגיה; דברי הימים וגיאוגרפיה, שרטוט וציור וכו'".
בני הזוג מטמן האמינו כי ניתן להגשים את רעיון החינוך העברי כמוסד פרטי. הם העזו ופתחו בכ"ג תשרי תרס"ו את הגימנסיה בשני חדרים, בדירתם הפשוטה, "בסימטה צרה ומרופשה" סמוך לכיכר השעון ביפו. בשנת 1955, בשנת היובל לגימנסיה, הוכרז המבנה כמבנה היסטורי ונקבע עליו שלט שהנציח את המאורע, אך חלפו השנים והמבנה נהרס.
תלאות רבות עברו על בני הזוג מטמן-כהן לפני שהציבור העברי החל לרכוש להם אמון. רק 17 תלמידים ותלמידות למדו בשנה הראשונה בגימנסיה בשתי מכינות ובשתי כיתות. הד"ר מטמן הכריח את ההורים להסכים ששפת הלימודים תהא עברית. בין שיעור לשיעור היתה יוצאת המורה לחשבון, פניה מטמן-כהן, אחת משלושת המורים במוסד, ובוחשת בסירים.
ההורים חששו לשלוח את ילדיהם ללמוד בתנאים אלו. המורה והמילונאי יהודה גור לעג לפתיחת הגימנסיה כמוסד פרטי והשווה זאת ל"פתיחת מחסן ביפו." הזוג צ'רטוק העדיף להכניס את בנם לבית הספר לבנות "ובלבד שלא להסתכן בחינוך בלתי ברור… בגימנסיה." בנם שהצטרף מאוחר יותר לגימנסיה בכל זאת, והיה לבוגר המחזור הראשון של הגימנסיה העברית הרצליה, היה משה שרת, לימים ראש הממשלה השני של מדינת ישראל.
הגימנסיה העברית – ילד השעשועים של התנועה הציונית, התגלתה עד מהרה כמוסד חינוכי מבטיח, מספר התלמידים גדל בהתמדה, והדבר הצריך נדידה למבנים גדולים יותר ביפו. בלחצו של המורה החדש הד"ר בוגרשוב, שהצטרף לצוות המורים, הפכה הגימנסיה למוסד ציבורי עם וועד מפקח של אישי ציבור, שנה לאחר הקמתה.
בין המורים בשנים הראשונות היו ד"ר בוגרשוב המורה לגיאוגרפיה, מ' אלדמע המורה לציור, צבי נשרי המורה להתעמלות, ד"ר ב' מוסינזון המורה לתנ"ך, ד"ר י' לוריא המורה לדברי הימים, ד"ר א' רוזנשטיין למתמטיקה ופיסיקה, וחנינא קרצ'בסקי המורה לזמרה.
שמה הטוב של הגימנסיה התפשט ברחבי העולם היהודי. היא הפכה אבן שואבת לבני נוער שהוריהם שלחו אותם מהארץ ומחו"ל ללמוד במוסד. שמעה של הגימנסיה הגיע גם לאוזניו של יעקב מוזר,שופט יהודי בברדפורד אנגליה (לימים ראש העיר שלה), ציוני נלהב ומעריצו של הרצל. הוא עורר התרגשות רבה בקונגרס הציוני השמיני, כאשר הציע בשנת 1907 לתרום 80,000 פרנק להקמת בניין קבע לגימנסיה. מוזר התנה תנאי אחד – שהמוסד ייקרא 'הגימנסיה העברית הרצליה'.
באותם ימים התארגנו חלק מיהודי יפו ביוזמה נועזת אחרת להקמת פרבר גנים עברי בסמוך לעיר. הפרבר שקם בשנת 1909 ונקרא בתחילה 'אחוזת בית' היה לעיר העברית הראשונה תל-אביב. עקיבא אריה וייס ומנחם שיינקין היו אלו ששיכנעו את מוזר להקים את הגימנסיה בפרבר הגנים, בסביבה עברית מתוקנת. היה ברור גם שהדבר יגביר את הביקוש למגרשים בשכונה.
שינקין התנה את הקמת הבניין בשכונת 'אחוזת בית' במיקומו בקצה רחוב הרצל, בראש הגבעה. לדבריו, "מקום זה הוא הגבוה ביותר ונשקף אל מסילת הברזל, וכל אדם שיעבור ברכבת יישירו עיניו מאליהן אל הגימנסיה." לפי בקשת הנהלת הגימנסיה, רכשה הקרן הקיימת לישראל את הקרקע לגימנסיה מחברת 'אחוזת בית'. היתה זו הקנייה הראשונה של הקק"ל בעיר והמכירה הראשונה של חברת 'אחוזת בית'.
כיאה למיקום ולמוסד החשוב תוכננה הגימנסיה עם החזית הייחודית על ידי האדריכל יוסף ברסקי, בהתייעצות עם בוריס ש"ץ מייסד בצלאל. למוסד החילוני עוצבה חזית שהתבססה על אחד השחזורים של בית המקדש, תוך שילוב מוטיבים מהאדריכלות המוסלמית. במרכז החזית תוכנן שער מונומנטלי, ומשני צדדיו היו שני צריחים שהזכירו את עמודי יכין ובועז בחזית המקדש. כל מגדל הסתיים בארבע קרניים בנוסח קרני המזבח, ולאורכם נקבעו חלונות 'חור מפתח' מוסלמיים. באגפים הצדדיים היו מרפסות עמוקות עם קשתות פרסה מזרחיות, ובקצות המבנה היו צריחים משוננים עם חלונות מזרחיים מקומרים.חזית הגימנסיה פיארה גלויות ובולים ציוניים רבים.
יום לאחר ט' באב, 1909, הונחה בטקס מרגש אבן הפינה לבניין. המעמד הופרע בהפגנת פועלים שדרשו לבנות את הגימנסיה רק בעבודה עברית. גימנסיה הרצליה עברה למבנה החדש בקיץ 1910.
בניין הגימנסיה היה מבנה הציבור הראשון בתל-אביב, והבניין הראשון שנבנה כולו על ידי יהודים. הבניין הפך למרכז השכונה, אורחים הובאו אליו, התכנסו בו אסיפות ונערכו בו תפילות שבת. דוד סמילנסקי ציין "שכמעט כל החיים התרבותיים של יפו העברית נתרכזו מסביב לגימנסיה".
הגימנסיה תרמה רבות להתפתחות תל-אביב. באותם ימים אמרו ש"רוב תושבי תל-אביב חיים על חשבון תלמידי הגימנסיה…" שהשתכנו בבתיהם. בנוסף הגימנסיה הקימה פנסיון עבור התלמידים שהגיעו מחו"ל ללא הוריהם. ההורים היו שולחים מידי חודש קצבת מחייה לתלמידים אלה. כאשר עלו המשפחות לארץ רבים מהם קנו מגרשים ובנו בתים בתל אביב.
בשנת תרע"ג (1913) נערך טקס חגיגי כאשר 23 תלמידי המחזור הראשון סיימו את הלימודים וקיבלו את תעודת הבגרות בעברית, בצירוף תרגום לצרפתית ותורכית. וועד תל-אביב החליט אז שבוגרי הגימנסיה 'הרצליה' יקבלו ספר תנ"ך כשי מטעמו. כעבור שנה סיימו את לימודים 32 תלמידי המחזור השני. המספר הכולל של תלמידי הגימנסיה באותה שנה הגיע ל- 800. במלחמת העולם הראשונה סבל המוסד מאובדן הקשר עם חו"ל ומהתעמרות השלטון התורכי, שהגיע לשיאו בגירוש הגדול בפסח 1917. לאחר המלחמה המשיכה הגימנסיה להתפתח בתמיכה הכספית של ההנהלה הציונית והנדבן מוזר.
הגימנסיה תרמה תרומה מכרעת במאבק להפיכתה של הלשון העברית לשפת דיבור חיה, בבית פנימה ובמרחב הציבורי. בגימנסיה חודשו חידושים רבים בשדה החינוך העברי שעוררו לעיתים סערות ציבוריות, אך עומדים עדין בבסיס ערכי החינוך המקובלים היום (בעיקר בחינוך הממלכתי). בנים ובנות למדו בצוותא, זה לצד זה, אם כי המתנגדים לרעיון לא האמינו כי ניתן להתרכז כך בלימודים. התנ"ך נלמד בגימנסיה כטקטס היסטורי ספרותי ובגילוי ראש, כפי שהוא נלמד היום בחינוך הממלכתי. החינוך לידיעת הארץ הושתת בבית הספר על טיולים ומסעות ארוכים, אשר שולבו בתוכנית הלימודים. בעיקר תיזכר המסורת של העלייה לקברי המכבים בחנוכה, שנולדה בגימנסיה. גם לחינוך הגופני הוקדשה תשומת לב רבה והוא היווה יסוד חשוב בעיצוב האדם העברי החדש. בקרב התלמידים התפתח הווי של נוער עברי משכיל, עצמאי וקנאי לעברית ולאהבת הארץ אשר תרם גם להתפתחות הסלנג העברי.
חלפו השנים, הגימנסיה התרחבה והבניין שנועד לכמה מאות תלמידים הכיל בסוף שנות ה-40 1,400 תלמידים. המבנה הזדקן מאד: התקרות דלפו בחורף, ובכל קיץ תוקנו הנזקים בהוצאות מרובות. גם המיקום הפך לבעייתי, רחוב הרצל במרכז פרבר הגנים היוקרתי הפך לרחוב סואן, חלק ממרכז העסקים הראשי של הכרך הגדול ושל המדינה כולה. אמנם הנהלת הגימנסיה ביקשה לעבור למזרח העיר, עוד בשנות השלושים, אך עתה נחרדו השומעים: להרוס את הבניין ההיסטורי שהיה לסמל ציוני ולסמל של החינוך העברי? הנהלת הגימנסיה ביקשה לשלב בחזית המבנה החדש במגרש שרכשה במזרח העיר, את העתק החזית הישנה והעירייה לא הסכימה לכך. ההנהלה ראתה בשאלה האם להרוס או לא להרוס את המבנה ההיסטורי שאלה ציבורית מעניינם של פרנסי הציבור.
מתברר כי תוכניות להרוס את בניין הגימנסיה עלו על הפרק שנים רבות קודם לכן. לחברי ועד השכונה אשר הסכימו לתנאי של שינקין למיקום הגימנסיה, היה ברור כבר אז שזוהי פגיעה חסרת תקנה בתכנון השכונה. לאור זאת הוכנה בראשית שנות ה-40 תוכנית בניין עיר שהציעה להרוס את בניין הגימנסיה הרצליה ולהמשיך את רחוב הרצל עד לים. המיקום בקצה רחוב הרצל, שחסם את עורק התנועה הראשי של השכונהלכיוון צפון, היה זה שקבע את גורלו של הבניין.
האחים משה בנימין ומרדכי מאיר בוגרי הגימנסיה ובניו של חבר הוועד המפקח שלום מאיר, נרתמו לסייע להנהלת הגימנסיה לבנות את המבנה החדש, יחד עם בכירים אחרים במשק ובהנהגת המדינה שהיו בוגרי הגימנסיה. בשנת 1959 נמכר המבנה הישן לקבוצת יזמים.
בוקר אחד בשנת 1959, ארבעים שנה לאחר הנחת אבן הפינה לבניין, נהרס הבניין, ההרס היה בכייה לדורות, עורר הדים וגרם צער וזעזוע בין בוגרי הגימנסיה ובכלל בין תושבי הארץ. הריסת הבניין ההיסטורי של הגימנסיה, ממנו יצאו אלפי בוגרים שהשתלבו בתחומי היצירה הכלכלית והתרבותית ביישוב ובמדינה, הפכה תמרור אזהרה הנישא עד היום בפי המזהירים מהרס אתרים היסטוריים ברחבי המדינה בשם הפיתוח והקידמה.
כמה סמלי הוא שעשרים וחמש שנה לאחר הריסתה, הפכה החזית המפורסמת של הגימנסיה לסמל של המועצה לשימור אתרים. החזית הזו שוחזרה בשנת המאה בדגם מוקטן בחזית בניין הגימנסיה העברית 'הרצליה' בצפון תל-אביב.

מיקי כהן, נכדו של י.א.שלוש ממייסדי "אחוזת בית" ויוסי גולדברג חוקר תולדות ת"א-יפו ומדריך סיורים בעיר.
מקורות: עם בני ארצי ועירי: פרשות אישים ופרקי זכרונות, מאת דוד סמילמנסקי, ת"א תשי"ח.
בן יהודה ברוך(עורך) סיפורה של הגימנסיה הרצליה, ת"א תש"ל.
יינון יעקב, סביב כיכר השעון: לסייר ביפו עם יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשס"א.