בתי הקברות בתל אביב – יפו

 כתב: יעקב מרקל

אם רצונך ללמוד היסטוריה לך אל בתי הקברות העתיקים של העיר שם נמצאת ההיסטוריה במיטבה…

כל אדם סופו למות, זה גורל כולנו ממנו אין מפלט.
שלמה המלך, החכם באדם אמר, "טוב יום מותי מיום חיי". עם המוות בא החידלון שמנסה כביכול לטשטש את העבר ואת כל העשייה של האדם. בתי העלמין הם על כן מצבתם, תרתי משמע, של הדורות הקודמים.
רב אמר: "אין המת משתכח מן הלב, אלא לאחר שנים۔עשר חודש". (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נח ע"ב).
לנו, בתל אביב, שלושה בתי קברות ייחודיים, בהם קבורים ראשוניה ומקימיה של העיר.  ביקור בבתי קברות אלו, כמו גם בבתי העלמין בכנרת, הר הרצל או נהלל ודומיהם, הוא כמו סיור מעמיק לאורכן של 100 שנות היסטוריה.
העיר יפו הייתה עוד בימי בית שני עיר מחוז שאליה הביאו ממרחקים מתים לקבורה, בבית۔קברות גדול הנמצא כיום באזור אבו۔כביר. מעידות על כך מספר מצבות שנתגלו בחפירות במקום.
יפו נחשבת לאחת הערים העתיקות ביותר בעולם. יש המייחסים אותה עוד לתקופה שלפני המבול, ואילו לפי אגדות חז"ל נוסדה יפו לאחר המבול על ידי יפת בנו של נוח. כך או כך ברור שיפו הייתה עיר שגרו בה יהודים משחר ההיסטוריה.
יפו נזכרת ארבע פעמים בתנ"ך. לראשונה בחלוקת הארץ לשבטים, כאשר עלתה בגורל שבט דן. מאז ועד ימינו אלה, תמיד התגוררו יהודים ביפו. לא תמיד בחדווה וגיל ולא תמיד בהסכמת שכניהם הגויים שהתנכלו להם מדי פעם בכל מיני דרכים והביאו עליהם צרות שונות ומשונות.
עד לשנת 1840 היה מקובל שאין קוברים את המת בעיר יפו אלא מוליכין אותו לירושלים, זאת בגלל שרבני ירושלים לא התירו ליהודים להתיישב ביפו ולא הסכימו להכיר בה כעיר יהודית. לטענתם, יפו שכאמור נפלה בחלקו של שבט דן, לא נכבשה על ידי בני דן ולכן אין להתיישב בה.
לא פשוט היה להעביר את הנפטר לקבורה בירושלים. כדי להודיע בירושלים שיש נפטר היו משיאין משואות ואז היה מגיע ליפו הפקיד הממונה, הרב יהודה הלוי מירקדו, שטיפל בנפטר והעביר אותו לירושלים על גבי גמל או סוס.
בשנת 1820 הגיע ליפו 'השולחני' ישעיהו אגִ'ימָן ורכש בכספו בית שקיבל את השם "דָאר אֶל יָהוּד". בבית זה השתכנו כל מוסדות היישוב היהודי הקטן שביפו וזו למעשה ראשית היישוב היהודי בעיר, בעת החדשה.
בשנת 1839 הגיעו ליפו בני משפחת אברהם שלוש (על המשפחה יסופר להלן בהרחבה) והקהילה היהודית ביפו החלה לפרוח.
במשך שנים מספר היה הרב יהודה הלוי מטפל בכל הבעיות שהיו ליהודי יפו והוא היה למעשה הנציג של חכמי ירושלים ביפו. בשנת 1839 פרצה מגיפה ביפו והקהילה היהודית הקטנה כמעט והתפרקה. הרב יהודה הלוי החל לשקם אותה שוב מחדש וקיבל מינוי מהרב אברהם-חיים גָאגִין, שהיה החכם באשי בירושלים, לשמש כפקיד "כולל ירושלים ביפו". בשפתנו כיום אפשר לומר ששימש כרב ליהודי יפו הספרדים. רבי יהודה הלוי מרגוזה (את התוספת לשמו אותה אנו אומרים "מראגוזה" נתן לו לודוויג אוגוסט פרנקל שהגיע לירושלים להקים בית-ספר) טיפל בכל חיי היהודים ביפו. חזר והקים תלמוד۔תורה בית۔כנסת ובעיקר את בית۔הקברות היהודי. הרב אברהם-חיים גאגין נפטר בחודש אייר תר"ח ובזה הסתיימה התלות של יהודי יפו ברבנות של ירושלים. הרב יהודה הלוי, מעתה היה הרב של יהודי יפו במשרה מלאה.
דמויות פעילות ביפו:
לפי המפקד שעשה השר משה מונטיפיורי היו ביפו בשנת 1839 כ۔122 נפש והם הגיעו מקושטא, סלוניקי, בולגריה, מצרים, ועוד.
בין הדמויות הפעילות ביפו ניתן לציין את: מאיר מטלון שהיה בנקאי. יעקב שירוזין שהיה "פקיד ממונה על עיר הקודש יפו", חתנו היה שלמה ברוך, שהיה השוחט של יפו. החכם חיים-אברהם פרג'ון שהגיע לעיר בשנת 1827 והיה מלמד בתלמוד-תורה. חכם חיים-ברוך שהיה יליד ירושלים, וסניור אהרון עזריאל ששימש כמתורגמנו של נפולאון בונפרטה.
היו עוד אישים שפעלו ביפו כמו שלמה אבועלפיה שהגיע ליפו מטבריה. רבי משה אלקיים שעלה לארץ ממרוקו ביחד עם תלמידיו בשנת 1856. הרב יוסף ארווץ שעלה לארץ ממרוקו ושימש כדיין בבית-הדין של הרב הגאון מאיר-חי עוזיאל. הרב יצחק אסולין שעלה לארץ ממרוקו בשנת 1852.
בשנת 1855 התגוררו ביפו רק 4 משפחות אשכנזיות. ברוך אשכנזי שהגיע מצפת. אברהם ברוידא שעלה לארץ בשנת 1842. משה יעקב בלטנר שהיה בעל בית۔מלון. גם משפחת גר۔הצדק דוד-ישראל קלרסן התגוררה בעיר ואפשר גם אותם למנות כמשפחה אשכנזית. בשנת 1817 הגיע ליפו מאיר המבורגר, וב-1865 הגיע חיים שמרלינג מחברון, שיסד בית۔כנסת אשכנזי ועסק במסחר הטבק ובעיקר בעמילות מכס. כנראה שהיו עוד משפחות אשכנזיות אך הן לא נזכרות במפקד מונטיפיורי.
עם מותו של הרב יהודה הלוי ב۔י"ז באב תרל"ט (6.08.1879), תם פרק בחיי היהודים ביפו ונפתח עידן חדש. הוקמו בתי כנסת נוספים והקהילה התפתחה וגדלה. בשנת 1886 נבחר רבי נפתלי הרץ הלוי כרב הקהילה האשכנזית בעיר. וכעבור כשנה נוסדה גם שכונה חדשה בעיר יפו היא "נווה۔צדק".

בית העלמין היהודי ביפו

יודעי דבר אומרים כי הקרקע לבית۔עלמין נרכשה בשנת 1834, אך עדות ממשית היא המצבה הראשונה של משה די סלאמה שנפטר בשנת ת"ר וה"חברה۔קדישא" מציינת שנה זו כשנה הראשונה להיווסדה.
בית העלמין משתרע על גבעת "עג'אמי" והיה ידוע בין תושבי יפו בשמו זה "בית۔הקברות עג'אמי".
הרחוב שבו נמצא בית העלמין נקרא על שמו של אבי היישוב היהודי הישן ביפו רבי יהודה הלוי מראגוזה, שגם הוא קבור בבית۔עלמין זה. בבית۔העלמין יש כאלפיים מצבות אך מידע ורישום יש רק לגבי כ-800. היו נפטרים שעצמותיהם הוצאו והועברו לבתי קברות אחרים בארץ, כגון מאיר בלקינד שעצמותיו הועברו לראשון۔לציון וכגון בובה-יוכבד שעצמותיה הועברו לבית העלמין ברחוב טרומפלדור.
בבית עלמין זה נמצאים קבורים אישים רבים, ביניהם:
משה די סלאמה, שהיה הנטמן הרשאון בבית۔עלמין זה ביום י"ט בכסלו בשנת ת"ר (26.11.1839). משה כהן שנטמן בראש חודש אלול הת"ר (30.08.1840).
רבי אהרון עזריאל שהיה מגדולי חכמי הקבלה הספרדים בירושלים ונפטר במאי 1879. מימון אוחיון שנפטר בינואר1909. רבי משה אלקיים שנפטר בשנת 1904. שלמה אבועלפיה,  הרב יוסף ארוואץ, חיים גולדברג (חיים בקר), אהרון מויאל, הרב יוסף שמחון, הרב נסים-יעקב סוריזון, שהיה רב בקהילת יפו בראשית שנות השלושים של המאה ה۔19. מאיר מטלון שהגיע עם אביו אהרון מטלון בשנת 1817 יעקב הלוי שהגיע לארץ۔ישראל עם אשתו ושלושת ילדיו עם איברהים פחה שכבש את הארץ בשנת 1832, והיה אחראי על אספקת המזון לצבא. הרב יוסף בן۔נון שנפטר בשנת 1905 והיה רב העדה הספרדית ביפו. חכם אברהם שלוש שנפטר בשנת 1858, משה-יעקב בלטנר נפטר ממחלת הכולרה בשנת 1865. שמעון בן יוסף מויאל שנפטר בשנת 1915. הרב הצדיק יצחק אלבז שנפטר בשנת 1889. ישראל שמחון שהיה הממונה על הפרדס של השר משה מונטיפיורי ונפטר בשנת 1895. הרב משה בינשטוק שנפטר בשנת 1895. הרבנית שושנה עוזיאל אשת הראשון לציון הרב בן۔ציון חי۔מאיר עוזיאל שנפטרה בשנת 1935. ישעיהו גור בנו של מחבר המילון הגדול יהודה גרזובסקי שנפטר ביום כ"ג באייר תשמ"ו (1.06.1986) והיה אחרון הנפטרים בבית۔עלמין זה.
בית۔העלמין ברחוב טרומפלדור – תל אביב

בשנת 1900 ייסדו העות'מנים את העיר באר۔שבע והוציאו הוראה שאסור לבדואים לעלות צפונה מהעיר אשקלון. הבדואים נהגו להגיע בכל קיץ אל נמלי הים۔התיכון עזה ויפו לצורכי מסחר, והעות'מנים החליטו להפסיק זאת.
בקיץ 1902 הציפו הבדואים את פרדסי יפו. מספרי 'קורות העיתים' מספרים שפרדסי יפו היו עמוסי בני אדם (הוצפו באלפי אנשים) יותר מתפוזים. מערכת ההיגיינה לא הייתה מהמשופרות ולכן כנראה פרצה מגיפת הכולרה בכל עוזה באזור יפו.
המגפה פרצה בחודש אוקטובר 1902 והרופאים ביפו היו אובדי עצות ולכן הגיעה משלחת רפואית מעיר הבירה קונסטנטינופול – שהיהודים קראו לה מתוך חיבה או לשם הקיצור "קושטא". בהתייעצות עם הרופא הלל יפה שחקר את מחלת הכולרה בארץ, הוחלט שאסור להמשיך ולקבור את מתי המגיפה בבתי הקברות שבעיר יפו. לצורך זה הקציבה הממשלה שטח מאדמת מחלול, שבו ייקברו מתי המגפה. יהודים כערבים.
הא' שמעון רוקח שהכיר את שועי הארץ וידע כיצד להתהלך ביניהם הצליח להסיר את רוע הגזרה. לאחר שביקר בירושלים, הגיע הוראה מהמושל שלקהילת היהודים ביפו תינתן חלקת קרקע בת 12 דונמים רחוק מאוד מהעיר ובלב הדיונות.
המגיפה, וההוראה להפסיק את הקבורה ביפו התאימו ליישוב היהודי ביפו. בית۔העלמין היהודי ביפו היה כבר מלא ומזה זמן רב חיפשו מקום אחר ולא מצאו. והנה הגיע הוראה מהשלטונות לקבור את המתים במקום חדש, חלופי.
כסגולה לעצירת המגיפה נהוג היה, על פי המסורת, להטמין ספרי קודש מן הגניזה בקבר מיוחד, וכן לערוך טקסי נישואין של יתומים בתוך בית۔העלמין על חשבון הקהילה. ואכן שתי אחיות יתומות, שניר וציונה בליש, נישאו כאן בתופים ובמחולות למשה גלזאן ויחיא ריגני, כאשר כל הקהילה משתתפת בשמחת החתונה ובמימונה.
בתאריך 10 בחודש נובמבר 1902 נפטר שמואל-דויד גרשנזון והוא ראשון הנפטרים שהובא לקבורה. הוא נטמן באזור המזרחי של בית הקברות. כל הנפטרים שנפטרו אחריו, נקברו באותו אזור. לאחר שעברה אימת המגיפה, חזרו לקבור בבית۔העלמין ביפו שהיה בזמנו מכובד יותר מאשר בית۔העלמין הרחוק בלב הדיונות.
וכך קרה שבית۔הקברות הראשון של העיר תל۔אביב נוסד לפני קום העיר.
"אחוזת בית" נוסדה בשנת 1909 והחברה۔קדישא בנתה חומה סביב בית۔העלמין להגן על המצבות מפני הרוחות הנושבות והחולות, שלעיתים היו מכסים את המצבות.
בבית۔העלמין יש כיום כ۔4860 מצבות, מהן למעלה ממאתיים של ילדים. יש מצבות רבות של נפטרים שאין איש יודע מי הם. עיריית תל۔אביב הציבה בשנות השלושים, על גבי המצבה שלט קטן המציין כי שם נטמן גלמוד.
עד לשנת 1922 לא היו עדיין מחוקקי מצבות ולכן המצבות הן פשוטות, ברובן עשויות משטח בטון בציפוי של אבן שיש ולפעמים גם זה לא. לאחר שנת 1922 החלו להעמיד מצבות זקופות עם כיתוב נאה המדבר אל לב המשפחה המתאבלת.
בחלקו המזרחי של בית۔העלמין נקברו רבנים ואנשי תורה, בצד עסקנים מכובדים של היישוב הוותיק ביפו. בחלקו המערבי۔דרומי הוקמו מצבות זקופות בסגנון אירופאי.
בשנת 1926, לרגל הלווייתו של מקס נורדאו, מראשי התנועה הציונית, נפתח שער גדול בחומה, כדי לאפשר לאלפי אנשים לחלוק לו כבוד אחרון. השער נפתח ליד "קבר האחים" לפרעות תרפ"א, שבו מצאו מנוחת עולמים יוסף-חיים ברנר, והרוגי "בית۔העולים" ביפו. את המצבה בנה הקבלן אלישע אגייב, סבוטניק שהגיע לארץ מרוסיה, בעידודו של הרב הגאון יצחק-אלחנן ספקטור (ראה תמונה). מאחורי מצבה זו נמצא "קבר אחים" להרוגי פרעות תרפ"ט שנהרגו באזור תל۔אביב, ולידם המצבה הגדולה של הרוגי פרעות המרד הערבי בין השנים 1936 – 1939.
בבית۔עלמין זה מצאו מנוחת עולמים זה לצד זה אישים מהתנועה הציונית, מקימי העיר, אמנים, סופרים, משוררים ועסקני ציבור, או כפי שאנו מכירים אותם היום, "רחובות תל אביב".
מקס נורדאו, אחד۔העם, מאיר דיזנגוף – ראש העיר הראשון, יוסף אליהו שלוש ובנו משה שלוש, דוד בלוך, ישראל רוקח, חיים לבנון, מרדכי נמיר ויהושע רבינוביץ.
לצידם הסופרים:
אשר ברש, יעקב פיכמן, מכס ברוד, ירוחם לחובר ושמריהו לוין ועוד רבים. המשורר הלאומי חיים۔נחמן ביאליק, ליד ידידו יהושע רבניצקי, ש' בן۔ציון, דוד שמעונוביץ והסופר י"ד ברקוביץ' חתנו של "שלום۔עליכם", המשורר והרופא שאול ט'שרניחובסקי. הצייר והסופר נחום גוטמן ולידו אריה לובין וראובן רובין שהיה האוצר של מוזיאון תל۔אביב לאמנות הראשון.
לצידם רופאים:
כד"ר רפאל אופלטקה ורופא הילדים ד"ר זלוציסטי.
ועסקנים:
יצחק-לייב גולדברג עליו אמר מאיר דיזנגוף שהוא הנדיב הבלתי ידוע. צנוע היה האיש, שתרם את מיטב כספו למען ההתיישבות היהודית בארץ۔ישראל. יוסף אהרונוביץ מאבות תנועת העבודה בארץ ובעלה של הסופרת דבורה בארון, הקבורה שם אף היא. חיים ארלוזורוב מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ונרצח על שפת ימה של תל۔אביב ביוני 1933. עקיבא۔אריה וייס שהיה היוזם והוגה רעיון הקמת "אחוזת۔בית".
משה שרת ואשתו צפורה לבית מאירוב. היה ראש הממשלה השני ושר חוץ. עלה לארץ בשנת 1906 ונפטר בשנת 1965.  שמעון רוקח, העסקן הנכבד שבזכותו נרכש בית۔עלמין זה והוא קבור בכותל המזרח של בית۔העלמין.
בגלל חשיבותו הרבה של בית۔עלמין זה, ביקש הרב צבי פרץ חיות, רבה הראשי של וינה, להיקבר בו. הוא נפטר בווינה בשנת 1927 והובא לקבורה בשנת 1950.
לאחרונה נטמנו שם גם הסופר והסטיריקן אפרים קישון ולידו הזמרת שושנה דמארי.

בית העלמין "נחלת۔יצחק"
על שם הרב יצחק-אלחנן ספקטור

בשנת 1929 רכשה החברה۔קדישא חלקת קרקע בגודל של כ-50 דונם, ליד שכונת "נחלת יצחק", עליה הוקם בית۔העלמין שנפתח בשנת 1932. הקרקע נרכשה – מערבים תושבי הכפר "סלמה". טקס הקדשת בית۔העלמין נערך בנוכחות הרבנים הראשיים, הרב מאיר-חי עוזיאל והרב שלמה אהרונסון. למחרת החלה הקבורה במקום החדש ובית۔הקברות הישן שברחוב טרומפלדור נסגר.
באותה שנה התרחשו מספר אירועים חשובים בחיי היישוב והעיר תל۔אביב. נפתחה "המכבייה" הראשונה שאליה הגיעו מחו"ל "מבקרים" רבים שמתוכם נשארו בארץ כ۔20,000 נפש. הסתיימה בניית בית۔הכנסת הגדול "אהל-מועד" לעדת הספרדים. תושבי תל۔אביב – יפו היהודיים הגיעו ל۔65,000 נפש. בתל۔אביב נערך כנס ראשון של רבני ארץ۔ישראל, נחנכו בתי ספר חדשים והוקמו מספר בתי כנסת לרווחת הציבור הדתי בעיר. גם בית۔העלמין הישן שברחוב טרומפלדור התמלא והיה צורך לפתוח בית۔עלמין חדש עבור כל תושבי אזור תל۔אביב רבתי. מר ינקובסקי ז"ל שהיה ראש הוועד וגזבר ה"חברה۔קדישא", הצליח לאחר מאמצים כבירים לגייס את הסכום הדרוש לרכישת חלקת קרקע בגודל של כ۔50 דונם, ממזרח לעיר.
בית۔העלמין היה מרוחק ממרכז העיר, מעבר לשדות שרונה – מושבת הטמפלרים – ומעבר לוואדי מוסררה. הגישה אל בית۔העלמין הייתה קשה וכרוכה בסכנה. מסע הלוויה היה עובר דרך הוואדי. המלווים היו יורדים בצד אחד של הוואדי ועולים בצידו השני. בכל צד היו מדרגות עשויות עץ. לוויות בעונת החורף היוו בעיה עוד יותר קשה. הוואדי לא איפשר מעבר בגלל גובה המים בו, ולכן נאלצו לבצע עיקוף דרך רמת גן, דבר שכמובן האריך ביותר את מסע הלוויה.
שכונת "נחלת۔יצחק" הסמוכה, נוסדה בשנת 1925, ע"י יהודי קובנא. הם קראו לשכונתם על שמו של הרב הגאון רבי יצחק۔אלחנן ספקטור זצ"ל, רבּה של ליטא.
תושבי השכונה רצו שתהיה להם גישה נוחה אל הכביש הראשי ועשו כל מאמץ לרכוש חלקת קרקע בין שכונתם לבין "הכביש השחור" (כיום דרך מנחם בגין). השטח נרכש ממשפחת קובלר, טמפלרים שישבו בשרונה. ה"חברה קדישא" התבקשה לבנות את הגשר מעל לנחל שישמש את תושבי השכונה, את הטמפלרים וגם יקל על מסע הלוויה.
בית۔העלמין הוקם לפי תכנון מדויק ומכוון מראש למטרתו. את התוכנית הכין מהנדס העיר תל۔אביב מר יעקב שיפמן (בן۔סירה). בהתחשב בקהל המבקרים הרב שפקד ועוד יפקוד את בית۔העלמין, ניטעו במקום שדרות עצים, למען יהיה המקום נוח ונאה למראה. בבית۔העלמין היה קיים "חדר טהרה" המופרד מקהל המלווים שלא לצערם יתר על המידה (לא קיים יותר).
בית۔העלמין מחולק ל۔76 אזורי קבורה. כל אזור רשום באופן מדויק במשרדי ה"חברה קדישא". בנוסף לכך יש עוד ארבע חלקות קבורה שהוקצו לחללי צה"ל, הנמצאות בחלקו המערבי של בית۔הקברות.
בבית۔עלמין זה קבורים:
אדמור"ים ורבנים, "אנשי שם", חללי המחתרות השונות, נפגעי פעולות טרור, חללי צה"ל ואישים שונים מתושבי העיר תל۔אביב רבתי. הרבי משטפנשט. אברהם۔מתתיהו פרידמן. אדמו"ר  הרבנית רחל۔לאה אונטרמן. אשת הרב איסר۔יהודה אונטרמן שהיה רב ראשי בתל۔אביב. הרב יעקב אלישקובסקי. היה נכדו של הנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין ולמד בישיבתו, ולאחר שקיבל סמיכות לרבנות שימש כרב בעיר קייב. עלה לארץ בשנת 1925. יהודה ארליך. למד ב"חדר" וב"ישיבה". היה ממארגני צעירי "המזרחי" ועמד בראש קיבוץ הכשרה מטעם "החלוץ" בסוסנוביץ'. הרב מאיר ברלין. הרב שמעון۔יעקב גליקסברג. היה ציר בכינוס של ציוני רוסיה והיה ציר בקונגרס הציוני השישי שנערך בבזל. בנו הוא הצייר חיים גליקסברג. שבתאי דון יחיה (דניאל) רב, ועיתונאי. היה עורך עיתון "הצופה". מנחם۔מנדל האגר. מנהל "חברה קדישא" תל۔אביב – יפו והמחוז.
הרב אליעזר האגר. בנו של מנחם-מנדל האגר, היה מזכיר המועצה הדתית לתל۔אביב۔יפו. הרב אליהו וינשטין. בשנת תרל"ח (1888) הוזמן ליפו לשמש כשוחט של הקהילה האשכנזית בעיר. הרב ישראל וינשטין, ממייסדי "אחוזת۔בית" נחום וינשטין, ממייסדי "אחוזת۔בית". בן הרב אליהו וינשטין. הרב השל אברהם۔יהושע טברסקי. הרב כתריאל۔פישל טכורש. עלה לארץ בטבת תרצ"ג (1933). גיטל۔חיה כהן. בתו של הרב ישראל۔מאיר הכהן (ה"חפץ חיים").  הרב משה۔אביגדור עמיאל. הרב הראשי לתל۔אביב. אברהם۔יעקב פרידמן. האדמו"ר מסדיגורה. שלמה۔חיים פרידמן. אדמו"ר בנו של האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין.
חכם נסים קורקידי, חזן, ממייסדי "אחוזת בית". הרב יצחק۔ידידיה פרנקל. היה הרב הראשי לתל۔אביב יפו. בגיל 17 הוסמך כרב. עלה לארץ בתרצ"ה (1935) והתיישב בחיפה. בשנת תרצ"ו התיישב בשכונת פלורנטין, והתמנה כרב השכונה. חזר והנהיג את מנהג ה"הקפות" שהיה נהוג בגולה וחידש את המנהג בשכונתו והדבר היה למסורת רבת שנים.
כמו כן קבורים בבית עלמין זה דמויות ציבוריות רבות:
זכריה (זכר) אוריאלי.  אב"א אחימאיר. עיתונאי וסופר. חיים אלפרין. מפקד המשטרה העברית ישראל אפשטיין. (גונדר אביאל) מושב אביאל נקרא על שמו. נתן אקסלרוד. אבי הסרט הישראלי. מאיר אריסון (שותפו לעסקים של מ. דיזנגוף)
שמחה ארליך. חבר מועצת העיר ת"א שר, חבר כנסת. יוחנן בדר. חבר כנסת מנחם۔מנדל בוגרצ'וב. אחיו של מנהל גימנסיה הרצליה.  הרמן (צבי۔פסח) בוקס קורפורל בצבא הבריטי. משה בלאו. החלל הראשון של גבעתיים.  יעקב בן סירה (שיפמן). מהנדס, מתכנן בית۔העלמין. מצבי בן עמרם {פרנקל} הוצא להורג על۔ידי האצ"ל. אריה בן۔אליעזר. חבר כנסת. משה בן۔בצלאל. נרצח על۔ידי הלח"י.
מיכאל בן۔גוריון. אחי ראש הממשלה דוד בן۔גוריון. יוסף ברוורמן. יואל ברנד.
ישעיהו גולדשטיין (שייקה אופיר). אַמַן. שמואל דובינר, תעשיין.אריה דיסנצ'יק. עיתונאי מאיר (מרצל) האוזקנכט. היה טוראי בצבא הבריטי קלמן הופמן. תעשיין
משה הופנקו. כנר, מנהל הקונסרבטוריון שולמית. ירמיה הלפרין. יוסף הפטמן. עיתונאי.  זאב הרינג. חבר כנסת. יששכר וגמן (דרכי) ("סמל משה") חלל האצ"ל זאב۔מנחם ורבר. חייל ה"הגנה". יוסף זימן. מייסד שכונת "נחלת۔יצחק".  אלימלך זליקוביץ (אבנר זליג) מפקד ה"הגנה" בתל۔אביב. חנה טרגר. סופרת, בתו של זרח ברנט. שמואל טולקובסקי. אלכסנדר כהן. ממייסדי "אחוזת۔בית" רוזה כהן. אמו של יצחק רבין.  אליהו-אהרון כהנא. ממייסדי "אחוזת בית". שמעון כנוביץ. רופא, חבר כנסת.
דויד לאזר. עיתונאי איתן לבני. חבר כנסת  יהודה۔אריה לוי (החייל "שמואל").
משה۔לוי נחום. דפס ישראל۔אברהם ליבר. בעל בית۔החרושת לשוקולד הראשון בתל۔אביב. ריבה לרנטל. איציק מאנגער. נתן ילין۔מור (פרידמן). חבר כנסת יצחק מודעי. שר, וחבר כנסת. בן۔ציון מוסינזון. ממייסדי "אחוזת בית". מנהל הגימנסיה "הרצליה" בנימין מינץ. שר וחבר כנסת. יעקב מרידור. שר וחבר כנסת
יואל מרקל. יוסף מרקל. ירוחם משל. מזכיר ההסתדרות. ראובן סגל. ממייסדי "אחוזת۔בית" ניסן סודרסקי. הרופא של שכונת מונטיפיורי. משה סנה (קלינבאום). חבר כנסת. אברהם פוגל. ממייסדי "אחוזת۔בית"  ברכה פוּלד.  יוסף פומרוק. רופא בתו אנינה קפלן הייתה מנהלת מוזיאון עיריית תל۔אביב. ישראל קסטנר. ד"ר למשפטים קרליבך עזריאל. עיתונאי, עורך מעריב. אברהם שטרן ("יאיר") מפקד לח"י. אלטר۔שניאור۔זלמן שמרלינג.  אריה שרון. אדריכל.
אלי תבין (פרשטיי). היה מנהל מכון ז'בוטינסקי משנת 1988 ועד ליום מותו.