משפחת פרחה- שמחה ויוסף- אליהו שלוש

שמחה – פרחה ויוסף – אליהו שלוש שדרות רוטשילד 9
שלוש יוסף אליהו ופרחה שמחה- תמונת משפחה

בשנת 1872 נולד בנו השני של אהרון שלוש, שנקרא יוםף- אליהו על שם שני בניו של סבו, אברהם, שטבעו במפרץ חיפה ביום עליית המשפחה לארץ ישראל- שנת 1839. בגיל שבע- עשרה "שודך"

לפרחה- שמחה בת החמש- עשרה, בתו של אברהם מויאל. השנה היתה 1889. אביה של פרחה- שמחה, אברהם מויאל, נולד ברבאט שבמרוקו ועלה לארץ ישראל בשנת 1852.

בני הזוג שלוש נולדו בפתחה של תקופה רבת עצמה בארץ ישראל ובעם היהודי, בשל המפגש התרבויות השונות. מבנה המשפחה המורחבת והמסורתית החל להתפורר. חלה ירידה רבה בזיקה אל הדת. שניהם היו "תוצר" ארץ ישראלי שחיו בשנותיהן הראשונות ביפו ונחשפו מילדותם לתרבות ולשפה הערבית. ששת בניהם ובתם היחידה מילאו את בקשת אביהם, יוסף- אליהו ונישאו כולם לבני זוג ממוצא אשכנזי.

את השכלתו קיבל יוסף- אליהו ב"חדר" כפי שהיה נהוג וממורים פרטיים ששכר עבורו אביו. לאחר מכן למד בבית הספר "כל ישאל חברים" והספיק אף להמשיך את לימודיו בבית- הספר "תפארת ישראל" בבירות בהנהלתו של המחנך בעל המוניטין, זכי כהן.

יוסף- אליהו נתגלה כבעל יזמה רבה בעסקים. הוא ניחן בסקרנות רבה וברצון ללמוד ולהתנסות. פרחה- שמחה נתגלתה כאישה מתונה בהליכותיה, חכמה מאד אף כי לימודים מסודרים נחסכו ממנה. כולה חכמת חיים שופעת חום ואהבה ומשיגה את יעדיה באורך רוח ובסבר פנים יפות.

יוסף- אליהו למד אצל אביו את מלאכת הצורפות ואת רזי החלפנות.חתונתם של פרחה- שמחה ויוסף- אליהו נחוגה ביפו ברוב עם; יהודים, נוצרים ומוסלמים ואף אנשי השלטון האות'מני. אכסנדר עווד, מי שהיה הבעלים של הכרכרות ביפו, שלח שבע כרכרות מקושטות בירק ובפרחים כדי להוביל את האורחים מבית הכלה אל בית החתן, בית שנרכש בשכירות מחוץ לחומות יפו, מול בתי פיינגולד [כיום הדולפינריום]. לנווה- צדק עברו בשנת 1892.יוסף- אליהו החליט לסחור בחומרי בניין ובשנת 1889 פתח חנות לחומרי בניין בשדרות ירושלים. 39 שנים עמדה החנות במקום זה עד שהועברה לרחוב הרצל פינת יפו- תל אביב [אילת].

לימים הגה והקים בית חרושת למזוודות ומיד לאחר שערך ניסיונות החל לייצר בסמיכות דבק מעורות. בית החרושת למרצפות שהקים התקיים שנים רבות. בבית חורשת זה עבדו פועלים רבים מבני העדה ה התימנית שלימים פתחו מפעלים למרצפות משלהם. בתי המלאכה והסוכנויות שלחומרי בניין מאירופה הפכו לעסק תוסס ומצליח. אחיו הבכור, אברה- חיים היה לשותפו של יוסף- אליהו ולימים השתלבו בעסקים כמה מילדיו של יוסף-אליהו. עד היום ניתן לזהות את הכתובת CHELOUCHE FRERES["האחים שלוש"] מעל השער הכניסה לשטח בו רוכזו עסקי המשפחה בנווה- צדק.

העיסוק בחומרי בניין הוביל את יוסף אליהו להשתלב בביצוע עבודות בנייה וסלילת כבישים. כמה מהמבנים שהקים עומדים על תילם עד היום הזה. האחרים נהרסו ועל מקומם ניצבים בנייני חדשים. ביניהם ראוי להזכיר אתבתי פיינגולד, בית הספר לבנות ולידו בית הספר לבנים בנוה- צדק, בניין הגמנסיה "הרצליה", 32 מבתי מייסדי "אחוזת בית" וכמה מרחובות השכונה החדשה.

יוסף- אליהו היה מעורב גם בפעילות ציבורית. מפאת היכרותו את השפה הערבית ותרבותה, שימש לעיתים קרובות הנושא והנותן בשם תושבי "אחוזת בית" עם שכניהם הערבים וכן שימששנים רבות בתור נציג וועד תל אביב במועצת העיר יפו. בימיה הראשונים של "אחוזת בית" נוסדה "חברה חדשה"אשר קיבלה על עצמה לרכוש שטחי קרקע באזורים שונים כדי לאפשרבנייה חדשה בתנאים נוחים. יוסף אליהו היה בין מייסדיה של החברה.

עם יסודה של "אחוזת בית" היה יוסף- אליהו ואחיו יעקב בין 66 המשפחות המייסדות ושימש כחבר בוועד האגודה מראשיתהתמונתו של יוסף אליהו שלוש.

בשנת 1913 ייסד יוסף- אליהו ביחד עם אברהם אלמליח, דר' שמעון מויאל, ניסים מלו ועוד מספר נכבדים "ספרדים" את אגודת "המגן" שנוסדה כדי להסביר לעולם הערבי את מעשיהם ומניעיהם של היהודים בארץ ישראל ואתהתועלת הכלכלית והתרבותית שתביא האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית. יוסף- אליהוכתב לעיתים מזומנות מאמרים ומכתבים למערכת לעיתונות הערבית בארץ ישראל, במצרים, בסוריה ובלבנון.

בראשיתה של מלחמת העולם הראשונה נחשדו 14 ממנהיגי היישוב בריגול נגד המשטר העות'מני. בצו של ג'מאל פשה הם הוגלו לסוריה. יוסף- אליהו יחד עם מאיר דיזנגוף, דר' חיים בוגרשוב, דוד ילין, אליהו ברלין ומנשה מאירוביץ נאלצו לשהות כשבועיים בטבריה שהייתה באותם ימים שייכת לפלך הסורי באמפריה העות'מנית.

משחזרו מגלותם בטבריה קיבלו מהממשלה התורכית, יוסף- אליהו בשותפות עם מאיר דיזנגוף את עבודות סלילת הכביש לטרון – ג'וליס. העניין המיוחד לקבלת עבודת הסלילה של 37 קילומטר של כביש הייתה כי הועסקו בעבודות מאות פועלים יהודים ולפיכך הם שוחררו מאימת הגיוס לצבא התורכי.

בשנת 1916 הוקם ועד המכולת "ליהודי המושבות וערי מחוז יפו". מאיר דיזנגוף ויוסף- אליהו עמדו בראשו. הועד הוא שחילק את מצרכי המזון לתושבים. בנוסף לכך הטיל ארגון "הג'וינט" האמריקאי על יוסף- אליהו לעמוד בראש "ועד החיטה" שהוקם לצורך חלוקה צודקת של חיטה לתושבים הרעבים באזור יפו ותל אביב, יהודים מוסלמים ונוצרים.

בפסח 1917 , כאשר הגיע הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל אלנבי לדרום ארץ ישראל, ציוו השלטונות התורכיים לגרשאת כל תושבי תל אביב ויפו. כשמונת אלפים נשים גברים וטף גלו לצפונה של ארץ ישראל, חלקם הרחיקו לסוריה ולטורקיה. ארבעים נפשות ממשפחתו של יוסף- אליהו גלתה לקלקיליה ומשם עברה לכפר ג'מאל שליד טול- כרם. משה שלוש, בנו הבכור של יוסף- אליהו נעצר ע"י התורכים ונשלח ביחד עם דודו יעקב שלוש לבית הכלא בדמשק, בחשד של ריגול לטובת האנגלים. הבן השני, מאיר שהה בצרפת למטרת לימודים. צדוק, הבן השלישי נשאר בתל אביב לשמור על רכוש המשפחה ואבנר, בן רביעי, נפצע מרסיסים בעת הפצצה מן האוויר בעת שהמשפחה הייתה בדרכה למקום גלותה.

בעת שהותה של המשפחה בכפר ג'מאל נפטרה שרה, אמו של יוסף- אליהו ונקברה במקום. לאחר כבושה של א"י האנגלים וחזרתם של "הגולים" לתל אביב, הועבר ארונה של שרה למנוחת עולמים בבית העלמין ברח' טרומפלדור. בעלה אהרון שלוש נפטר בשנת 1920ונקבר לידה.

משפחת יוסף- אליהו חזרה לתל אביב ואט- אט חזרו החיים למסלולם.

בשנת 1921 פרצו מאורעות הדמים ועשרות יהודים נרצחו בידי פורעים ערבים. בעקבות המאורעות השתררה מתיחות בין יהודים וערבים ביפו ובתל אביב. סוקולוב, רוטנברג ודיזנגוף ביקשו את יוסף- אליהו להרגיע את הערבים. הוא נפגש עם עאזם ביי א- סעיד, ראש עיריית יפו ועם עומר אל- ביטאר [שהייה לאחר מכן ראש העיר יפו] וקרא להם להרגיע את הרוחות.

בין השנים 1920 ל- 1932 הגיע יוסף- אליהו לשיא פעילותו המסחרית. הוא היה מיוזמי ומייסדי בנק "מסחר ותעשייה" ובנק "קופת- עם" ובנוסף ליוזמותיו בתחומי המסחר והתעשייה הרחיבו "האחים שלוש" את פעילותם ברכישת שטחי קרקע בכל רחבי ארץ ישראל, ובעיקר בתל אביב. השטח שבו מצוי "שוק הכרמל", כולל קולנוע "אלנבי" ועד למזרחו של גן מאיר תמונתו של יוסף אליהו שלוש עם דיזינגוףהיה בבעלות המשפחה וניתן במתנה לעיריית תל אביב "כדי להקים גן ציבורי גדול". שטחי ם נוספים נרכשו לאורך נחל הירקון במסגרת חזונו של יוסף- אליהו על נמל באזור "שפך הירקון". שטחים אלה הופקעו על ידי העירייה בשנות החמישים עבור "פארק הירקון".

לצד פעילותו העסקית הקדיש יוסף אליהו את זמנו ומרצו גם לעסקנות ציבורית. לאחר שהיה שותף לייסודה של "אחוזת בית" כיהן בוועד השכונה [ולימים בהנהלת העיר] והמשיך את חברותו במועצת העיר יפו כנציג הקהילה היהודית. הוא היה נשיא כבוד של ועד העדה הספרדית והיה מיוזמי ומקימי בית הכנסת הספרדי "אהל מועד".

יוסף- אליהו ייחס חשיבות עליונה לקירוב הלבבות בין היהודים והערבים. הוא האמין שהתגשמותו של החזון הציוני מותנה בשותפות אמת עם האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל.

בחודש אייר 1934 נפטרה פרחה- שמחה ממחלת מעיים קשה. שלושה חודשים לאחריה נפטר יוסף- אליהו משטף דם במוח.

בספרו "פרשת חיי" שהוציא לאור בשנת 1931, השאיר לבני משפחתו את צוואתו האישית: " על האדם לנהל את חייו במתינות וביושר, בהתנהגות טובה ובהסברת פנים יפות לכל אדם באשר הוא אדם. לבוא לעזרת מוכי- גורל, קשי- יום ומרי- נפש, לתמוך בהם כפי יכולתו וכוחותיו, לעשות ולהרבות במעשים טובים לכל בני אדם